דרשת הלכה: הדלקת נרות חנוכה (א)

ב"ה

אדם שנסע לכמה ימים מחוץ לביתו - האם עליו להדליק נר חנוכה במקומו, או החיוב מוטל על אשתו להדליק את הנר בביתם?

רקע

אחת משבע מצוות דרבנן היא מצוות הדלקת נרות חנוכה, וטעם מצווה זו הוא משום 'פרסומי ניסא' – לפרסם את נס החנוכה שהשמן שהיה בכד הספיק לשמונה ימים.

מצוות נר חנוכה היא 'נר איש וביתו' - נר אחד לכל בני הבית, כלומר המצווה היא 'חובת הבית' להדליק נר, וכך עושים בכל שמונת ימי החנוכה, בכל יום נר אחד. וטעם ההדלקה היא כי כשרואים נר דולק (שאין משתמשים לאורו אלא הוא דולק ועומד), זה מזכיר לנו את נס פך השמן שהיה אור שמונה ימים. ואם כן בסך כל ימי החנוכה מדליקים שמונה נרות לכל אנשי הבית.

בנוסף לכך, תקנו חכמים שה'מהדרין' מדליקים נר לכל אחד מבני הבית, ואם יש שני אנשים בבית מדליקים שני נרות, וכך עושים כל ערב - נר לכל אחד מבני הבית. ונמצא שאם יש שני אנשים בבית בסך כל ימי החנוכה מדליקים ששה עשר נרות.

דין זה של עיקר המצווה והידור במצווה ישנו בהרבה מצוות, ובכל המצוות נאמר "זה אלי ואנוהו – התנאה לפניו במצוות", אבל מצוות נר חנוכה מתייחדת בכך שיש לא רק מהדרין אלא גם 'מהדרין מן המהדרין', ותוספת ההידור היא שמוסיפים נר בכל יום כמספר ימי החג.  

ובאופן שינוי מספר הנרות בכל לילה נחלקו בית שמאי ובית הלל: בית שמאי סוברים בלילה הראשון מדליק שמונה נרות ובלילה השמיני מדליק נר אחד כי ההדלקה היא "כנגד ימים הנכנסים" דהיינו כנגד ימי החנוכה שיש לנו עוד לחגוג ובלילה הראשון נותר לנו שמונה ימים לחגוג ובלילה השמיני נותר לנו רק יום אחד של חנוכה. בית הלל סוברים כנגד "ימים היוצאים" כלומר כנגד ימי החנוכה שכבר חגגנו, ובלילה הראשון מדליקים נר אחד כי אנו עומדים ביום הראשון של חנוכה, ובלילה השמיני מדליקים שמונה נרות כי עברנו וחגגנו ואנו עומדים ביום השמיני של חנוכה[1].

והלכה כבית הלל, ונהגו כל ישראל לנהוג כמהדרין מן המהדרין – דבר שלא מצאנו בשאר המצוות שנהגו כולם להדר במקסימום האפשרי.

והנה, נחלקו הרמב"ם והתוס' איך מקיימים את 'מהדרין מן המהדרין': לדעת הרמב"ם תוספת ההידור היא המשך ושלב שני של המהדרין, כלומר המהדרין הוא שכל אחד מבני הבית מדליק לעצמו נר, והמהדרין מן המהדרין הוא שכל אחד מבני הבית (במקום להדליק נר אחד בכל יום הוא) מוסיף לעצמו נרות כמניין הימים (ולפי זה אם יש רק אדם אחד בבית – בסך כל ימי החנוכה מדליקים שלושים וששה נרות, ואם יש שני אנשים בבית – בסך כל ימי החנוכה מדליקים שבעים ושנים נרות וההידור במתבטא בכל שכל אחד מדליק כפי מספר הימים). ונמצא שהחידוש במהדרין מן המהדרין בנר חנוכה הוא שיש גם 'חובת גברא' – שכל אחד מבני הבית ידליק בעצמו.

אבל התוס' לומד שמהדרין מן המהדרין היא אופציה נוספת ל'נר איש וביתו'. כלומר, המצווה היסודית היא להדליק בכל לילה נר אחד לכל בני הבית, והרוצים להוסיף ולהדר יכולים לעשות זאת בשני דרכים: א. 'מהדרין' להדליק נר אחד בכל לילה עבור כל אחד מבני הבית. ב. בעל הבית ידליק חנוכיה אחת עבור כל בני הבית אבל (במקום להדליק רק נר אחד בכל לילה, הוא) יוסיף בכל לילה נר כמניין ימי החנוכה (ואם כן סך כל ימי החנוכה מדליקים שלושים וששה נרות )[2]. ולשיטת התוס' יוצא שהמהדרין מן המהדרין היא חלק מ'חובת הבית' שהחנוכיה היחידה בבית מוסיפים בה נר בכל יום.

ודרך זו היא מהדרין מן המהדרין כי בהוספת הנרות מתגדל הנס ויש כאן יותר פירסומי ניסא של הנס וזה עדיף על פני המהדרין הרגיל להדליק נר אחד לכל אחד מבני הבית שאז יש הרבה נרות אבל לא ניכר מספר הימים וגדולת הנס.

הלכה למעשה

ומנהג אשכנז הוא כשיטת הרמב"ם שכל אחד מבני הבית מדליק לעצמו ומוסיף נר בכל יום כמנין הימים. אבל מנהג ספרד הוא כשיטת התוס' שבכל בית מדליקים חנוכיה אחת ומוסיפים נר בכל לילה כמנין הימים. ומכיוון שרק אחד מדליק לכל הבית נהגו שבעל הבית הוא ידליק אבל אין זה מעכב וכל אחד מבני הבית יכול להדליק.

[ונמצא חידוש נוסף בנר חנוכה: בדרך כלל השולחן ערוך - ובעקבותיו מנהג ספרד - פוסק כשיטת הרמב"ם, ואילו הרמ"א ומנהג אשכנז הוא כשיטת התוס'. וכאן הפסיקה היא להיפך: הספרדים פוסקים כתוס'[3] והאשכנזים כשיטת הרמב"ם[4].]

וכאן יש לעיין למנהג האשכנזים כיצד יכול כל אחד מבני הבית להדליק בעצמו ולברך והלוא עיקר המצווה הוא נר איש וביתו וכאשר בעל הבית מדליק הוא פטר את כל בני הבית והדלקת בני הבית היא רק להידור מצווה וכיצד אפשר לברך על הידור מצווה?

וכתב המהרי"ל בתשובותיו[5] שבני הבית אינם מתכוונים לצאת בברכת בעל הבית ולכן אינם נפטרים בהדלקת בעל הבית וממילא יכולים לברך בעצמם. ומשמע מכך שעליהם להתכוון כך במפורש, ואם לא התכוונו – נפטרו בעיקר המצווה בהדלקת בעל הבית ואינם יכולים לברך על הדלקתם כי הדלקתם היא רק הידור מצווה ואין מברכים על הידור מצווה.

והשפת אמת[6] כתב שכך הייתה התקנה מלכתחילה, שאף שבעל הבית הדליק וקיים את עיקר המצווה, מכל מקום המהדרין מן המהדרין שמדליקים בעצמם יכולים לברך על ההידור מצווה. ויוצא מדבריו שאין בני הבית המדליקים בעצמם צריכים לכוון שלא לצאת בהדלקת בעל הבית כי יכולים לברך על הידור מצווה.

וכך היא שיטת רבנו הזקן[7] וכפי שמרחיב הרבי[8] אשר בנר חנוכה ישנם שני עניינים: א. עצם הדלקת הנר. ב. פרסומי ניסא. ההדלקה בחוץ על פתח הבית היא משום פרסומי ניסא, אבל עצם ההדלקה היא ענין לעצמו ולכן "בשעת הסכנה מדליקה על השולחן ודיו" אף שלא מתקיים בזה שום פםרסומי ניסא לאחרים. ומבאר רבנו הזקן אשר עיקר המצווה של הדלקת הנר מתקיימת ב'נר איש וביתו' וכל בני הבית נפטרים בנר שהדליק בעל הבית. בנוסף לכך יש מהדרין מן המהדרין אשר כל אחד מבני הבית מדליק בעצמו כמניין הימים ובכך מקיימים מצווה נוספת של הידור מצווה ותקנו חז"ל לברך על הידור מצווה זה.

•

חידוש נוסף יש בנר חנוכה שנשים חייבות בו כמו האנשים (ואין זה כמו שאר מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות), וטעם הדבר אומרת הגמרא[9] "שאף הן היו באותו הנס". ועל כן, למנהג הספרדים שרק בעל הבית מדליק נשים ודאי לא מדליקות בעצמן, אבל אם הן לבד בבית הן צריכות להדליק ולברך. והקטנים עד גיל בר מצווה יכולים להדליק בלי ברכה והרב מרדכי אליהו ז"ל סבר שאפשר לברך עד גיל בר מצווה.

למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק, מעיקר הדין גם נשים יכולות להדליק בעצמן ובברכה[10], אבל נהגו שנשים אינן מדליקות אלא יוצאות בהדלקת הבעל משום ש'אשתו כגופו'[11] והדלקת הבעל נחשבת כהדלקתה. ובנות שאינן נשואות נהגו גם כן שאינן מדליקות ונפטרות בהדלקת האבא וטעם הדבר כותב משמרת שלום[12] שאין זה ראוי שהאימא לא מדליקה והבת כן מדליקה[13].

וקטנים ודאי יכולים להדליק ובברכה משום חינוך[14].

והנה, מלבד מצוות ההדלקה ופרסומי ניסא ישנה גם מצווה להודות על הנס והודאה זו נעשית בברכת 'שעשה נסים לאבותינו'. ואומרת הגמרא[15] "הרואה נר חנוכה צריך לברך", כלומר, כאשר רואה נרות דולקים, נזכר הרואה בנס ומתוך כך צריך לברך ברכת 'שעשה נסים לאבותינו'.

ונחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא: לשיטת רש"י והרמב"ם הכוונה היא למי שלא הדליק וגם לא ידליק בלילה זה ואף לא היה נוכח הערב בהדלקה ולא שמע את ברכות ההדלקה, כאשר הוא רואה נר חנוכה דלוק – עליו לברך ברכת שעשה נסים לאבותינו. אבל אם היה נוכח בהדלקה שמע את הברכות – יצא ידי חובה ואינו צריך לברך בעצמו.

אבל שיטת הר"ן היא שהכוונה היא רק למי שלא מדליק בעצמו וגם לא מדליקים בביתו והוא חייב לברך כשיראה את הנרות דולקים. אבל אם מדליקים עליו בביתו – אין צריך לברך. ולהלכה נפסק בשולחן ערוך[16] כשיטת הר"ן שמי שלא היה נוכח בהדלקה ולא שמע את הברכות – לא יברך בעצמו. וטעם הדבר כתב המשנה ברורה[17] משום 'ספק ברכות להקל'. ואם כן מובן שרצוי וכדאי מאד שכל בני הבית הנפטרים בהדלקת בעל הבית, יהיו נוכחים בשעת ההדלקה וישמעו את הברכות ויענו אמן ויצאו ידי חובת כל השיטות[18]. 

•

ונפקא מינה גדולה ישנה בין האשכנזים לספרדים, במקרה שבעל הבית אינו נמצא בבית אלא מתארח בלילה במקום אחר או נמצא בבית מלון:

לשיטת השולחן ערוך[19] אינו יכול להדליק בברכה במקום בו הוא מתארח, וטעם הדבר הוא כי מצוות ההדלקה היא חובת הבית להדליק בבית נר, ולכן ההדלקה צריכה להיות בבית דווקא ואם אשתו מדליקה בבית – המצווה התקיימה והוא יוצא בזה ידי חובה גם אם אינו נמצא בבית, ואפילו אם אומר במפורש שאינו רוצה לצאת ידי חובה בהדלקתה בבית – בכל זאת הוא נפטר בהדלקתה בעל כורחו, ואם יברך במקום שמתארח הרי זה ברכה לבטלה. וכ"כ ביביע אומר[20] הלכה למעשה.

אבל הרמ"א כותב שנהגו לכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת האישה בבית וכך יכול כל בעל הבית להדליק ולברך בעצמו במקום בו מתארח. וכתב המשנה ברורה[21] שראוי לחוש לדעת הבית יוסף ולכן כאשר האורח מדליק – ישמע ברכה ממישהו אחר ואז ידליק את הנרות שלו, אך אם רוצה לברך בעצמו יש לו על מי לסמוך כי רבים מהאחרונים סוברים שיכול לברך בעצמו.

אמנם אם לא מדליקים בביתו – ידליק במקום שנמצא ובברכה.

כל זה הוא כאשר הבעל יכול להדליק בזמן, אבל כאשר הבעל נמצא בעבודה עד מאוחר ואינו חוזר לביתו בזמן הדלקת נרות, כתב הרב עובדיה ז"ל[22] שעדיף שאשתו תדליק במקומו. וכך יש מהפוסקים האשכנזים שכתבו שאם חוזר מאוחר דהיינו אחרי השעה 9-10 בלילה - אשתו תדליק בזמן בבית והוא יצא בכך ידי חובתו, אבל אם חוזר לפני השעה הזאת – ידליק בעצמו (וטעם הדבר כי ההדלקה היא בשביל פרסומי ניסא ולכן זמן ההדלקה הוא 'עד שתכלה רגל מן השוק', ובימינו 9 בערב זה זמן שעדיין חוזרים מהעבודה ומסתובבים ברחוב).

אמנם רבים מקילים שידליק בעצמו כאשר יבוא ואפילו מאוחר בלילה ובתנאי שכמה מבני הבית יהיו נוכחים בשעת ההדלקה[23]. וכתב כף החיים[24] שצריכים שלושה אנשים מבני הבית ולשיטת בן איש חי די בשנים.

נפקא מינה נוספת ישנה כאשר מתארחים אצל אחרים כל המשפחה, וכגון מתארחים אצל ההורים לשבת חנוכה, ומאחר וישנים בבית המארחים בלילה, הרי בית זה הפך להיות ביתם ועליהם להדליק בו נר חנוכה. ולמנהג הספרדים, האורח נותן פרוטה לבעל הבית או שבעל הבית מקנה לו חלק מהנרות (וההקנאה היא על ידי שהאורח מגביה את הנר או השמן) וכל המשפחה המתארחת יוצאת ידי חובה מבעל הבית.

למנהג אשכנז אבי המשפחה המתארחת מדליק בעצמו. במוצאי שבת, אם יכולים לחזור לביתם מיד ולהדליק שם – מה טוב, ואם לאו ידליקו בבית בו הם התארחו, ורצוי שיאכלו שם סעודת מלווה מלכה וכך 'ימשיכו' את הבית הזה שיהיה ביתם גם הלילה.

אבל אם מתארחים רק לארוחת ערב כגון באמצע השבוע, אין בית המארחים נחשב לביתם ולכן עליהם להדליק בבית לפני שילכו לאכול. ואם יצאו מוקדם מהבית – אם אפשרי צריך לשלוח מישהו שילך להדליק בבית וכל שאר המשפחה ישמעו את הברכות מהמארח וכך יקיימו את מצוות ההודאה. אבל אם אין זה אפשרי לשלוח מישהו לבית להדליק, ידליקו כשיחזרו. ויש הסוברים שעדיף להדליק בזמן בבית המארחים ולא מאוחר בלילה בבית הפרטי. ----[1] ושני טעמים נאמרו בגמרא לשיטת בית הלל: א. כל נר הוא כנגד יום נוסף שנמשך הנס, ולכן כל הוספת נר מראה לנו את גודל הנס שהשמן הספיק לעוד יום נוסף וכאשר דולקים שמונה נרות רואים נס גדול יותר וזה פרסומי ניסא יותר גדול. ב. כאשר מוסיפים נר על מה שהיה אתמול הרי זה 'מעלים בקודש'.

[2] ונמצא מכך שלשיטת התוס' אין כזה הידור שכל אחד מבני הבית ידליק נרות כמנין הימים, כי מהדרין מן המהדרין פירושו שבעל הבית ידליק נרות כמניין הימים, ואילו כאשר בני הבית מדליקים בעצמם – זה נקרא מהדרין רגיל ודי להם בנר אחד עבור עצמם.

[3] אך ראה בשיחת שבת פרשת וישלח תשנב הערה 113 בשולי הגליון "כפי שמצינו בנר חנוכה שגם הספרדים (שבדרך כלל נוהגים כהב"י) נוהגים כהרמ"א" היינו שגם הספרדים נוהגים שכל אחד מבני הבית מדליק בעצמו. וכ"כ הרב משאש ז"ל בספרו ילקוט שמש או"ח קצב שגם ספרדים יכולים לכוון לא לצאת בהדלקת האבא וידליקו בעצמם.

[4] ויש התולים את ההבדל במנהג בדין מקום ההדלקה: למנהג הספרדים שנוהגים להדליק ליד הפתח, הפרסומי ניסא הוא לעוברים ושבים ואם כן עדיף להדליק רק חנוכיה אחת כדי שיהא ניכר לעוברים ושבים איזה יום של חנוכה היום, ואם בני הבית ידליקו שם, יהיה הרבה נרות ולא יהיה ניכר איזה יום הוא. אבל למנהג אשכנזים שנהגו להדליק בתוך הבית והפרסומי ניסא הוא לעצמו, ממילא אפשר שכל אחד ידליק וירבה בנרות. וראיה לזה מדברי הדרכי משה (תרעא סק"א) בשם מהר"א מפראג, שכאשר מדליקים בתוך הבית, גם לתוס' (הסובר שמהדרין מן המהדרין הוא שאחד מדליק לכולם ומוסיף נרות בכל לילה), כאן צריכים שכל אחד מבני הבית ידליק חנוכיה לעצמו.

[5] הובא סימן תרע"ז מג"א סק"ט.

[6] שבת כא ע"ב.

[7] סימן רסג קו"א ה.

[8] לקו"ש חל"ה עמוד 318.

[9] שבת כג ע"א.

[10] שהרי אפילו במצוות עשה שהזמן גרמא הן יכולות לברך וכ"ש בנר חנוכה שהן חייבות כמו האנשים.

[11] משנ"ב תרעא סק"ט.

[12] מח ע"ב וראה בספר המנהגים חנוכה.

[13] והחתם סופר בחידושיו לשבת כא ע"א כתב הטעם משום שבעבר ההדלקה הייתה בחוץ ואין זה צניעות שיצאו החוצה.

[14] ולגבי בנות קטנות כותב במקראי קודש שבנות בקטנותן אין מחנכים אותן להדליק מאחר שכאשר יגדלו הן לא ידליקו בעצמן אלא יצאו בהדלקת הבעל, ועל כן אין צריך לחנכן לכך.

[15] שבת כג ע"א.

[16] סימן תרעו ס"ג.

[17] תרעו סק"ו מהמג"א וט"ז.

[18] וראיתי פעם באיזה ספר ששאלו גדול אחד האם הבעל צריך לחכות לאשתו להדלקת נרות או שידליק נרות בזמן בלעדיה? והשיב שעל הבעל לחכות לאישה שהרי ההלכה היא שאם בערב שבת חנוכה יש לו כסף לנר אחד בלבד, עליו להדליק נר שבת ולא נר חנוכה כי נר השבת הוא משום שלום בית (שלא יכשל בחשיכה בעץ ואבן ויהיה עצבני..), ואם שלום בית דוחה את עצם הדלקת הנר, כ"ש שידחה את זמן ההדלקה...

[19] תחילת סימן תרעז ובבית יוסף.

[20] ח"ה סימן יז אות ד.

[21] סקט"ז.

[22] ילקו"י מועדים עמ' רכג. יחו"ד ח"ג סי' נא

[23] משנ"ב תערב סקי"א.

[24] תערב סקכ"ו.