דרשת הלכה: ברכת הגומל וברכת הנס

על הניסים ועל הגומל – דיני ברכות הניסים

יצאתי מהקניון 20 שניות לפני שהתרחש פיגוע – האם עלי לברך הגומל? בכל בוקר אני נוסע בכביש 4,

ונזכר במשאית שהתנגשה בי באותו בוקר גשום – האם בכל יום אני צריך לברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'? 

פתיחה

ברכות על הניסים: "הגומל" ו"שעשה לי נס"

תיקנו חכמים לברך ולהודות לה' על הניסים שעושה עמנו, ושתי ברכות ישנן: ברכת הגומל וברכת הנס.

ברכת הגומל היא ברכת "הגומל לחייבים טובות שגמלני (כל) טוב", ואדם מברך אותה פעם אחת לאחר שהוא ניצל מסכנה. ברכת הנס היא ברכת "שעשה לי נס במקום הזה", ואדם מברך אותה במקום שנעשה לו נס, לא יותר מפעם אחת בשלושים יום (הפעם הראשונה – רק כעבור שלושים יום מאז שהתרחש הנס).

מה ההבדל בין שתי הברכות?

בהשקפה ראשונה נראה שהתוכן של שתי הברכות זהה: ברכה על נס של הצלה מסכנה.

אבל רבנו הזקן מחדד את ההבדל בין הברכות: על ברכת הגומל הוא כותב שהיא נאמרת על ידי "כל מי שהיה בסכנה וניצול" (ובמקום אחר כותב: "כל שהיה חשש סכנה וניצול"), ולגבי ברכת הנס כותב רבנו הזקן: "נס היוצא ממנהג העולם, אבל אם הוא מנהג העולם ותולדתו... אין זה קרוי נס".

מדבריו משמע כי שתי הברכות נאמרות על שני פרטים שונים בנס: ברכת הגומל נאמרת על ההצלה הגופנית, על כך שהאדם היה במצב של סכנה (או חשש סכנה) וניצל, ואילו את ברכת הנס מברכים על הנס עצמו של 'שידוד מערכות הטבע' ומודים לקדוש ברוך הוא על חסדו הגדול ששינה את הטבע ועשה נס והציל אותנו.

[דוגמה לדבר ניתן להביא מנסי החנוכה. שני נסים ישנם בחנוכה: נס פך השמן ונס ניצחון המלחמה. נס השמן הוא נס על-טבעי אבל אינו נס הצלת חיים, ואילו נס המלחמה הוא נס הצלה גשמי. וכנגד זה ישנן שתי הודאות: ברכת "שעשה נסים לאבותינו", שאותה מברכים בעת הדלקת הנרות, שזו המצווה שנקבעה כזכר לנס פך השמן העל-טבעי; ואמירת "על הנסים" בברכת מודים בתפילה, שבה מודים לקדוש ברוך הוא על נס המלחמה וההצלה הגשמית[1].]

על פי זה, יש הבדל גדול למעשה בין הברכות: כאשר אדם היה בסכנת חיים וניצל באופן טבעי  – עליו לברך רק "הגומל"; וכן כאשר נעשה לאדם נס מופלא אך ללא הצלת חיים (דוגמה לנס כזה היא המעשה עם רבי חנינא בן דוסא שהחומץ דלק) – עליו לברך רק ברכת הנס.

ההבדל בנוסח הברכה

על פי יסוד זה מסביר הרבי[2] את ההבדל בלשון הברכה בין ברכת הגומל לברכת הנס:

בברכת הגומל אומרים "הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב", ואילו בברכת הנס מברכים רק אובייקטיבית על עצם הנס, "שעשה לי נס", ולא מזכירים שבעל הנס היה 'חייב'.

מדוע?

משום שבברכת הגומל "ימצא חוב בעצמו אשר בעבורו עמד, רחמנא לצלן, בסכנה, והוא בעצמו מודה שהיה חייב בדבר הסכנה, חס ושלום[3]", ו"זה שייך רק בברכת הגומל שהיא הודאה על הצלה, כלומר, כאשר לפני זה היה מצב של סכנה ואחר כך ניצול ממנה, ולכן שייך לומר הגומל לחייבים, שמודה שהיה חייב בדבר הסכנה חס ושלום", כלומר, שבאשמתו נוצר המצב שדרש הצלה מלמעלה;

"מה שאין כן ברכת הנס אינה דווקא על נס שהוא הצלה ממצב של סכנה... אלא על עצם החסד שהקדוש ברוך הוא עשה לו נס... ולכן אינו מתאים בברכת הנס עניין הגומל לחייבים טובות, מכיוון שאין הכרח שבעל הנס היה במצב בלתי רצוי (סכנה וכיוצא בזה) שהיה חייב בדבר הסכנה חס ושלום (וגם אם היה במצב כזה – אין הכוונה בברכה זו להודות על ביטול מצב זה)".

לאור זאת, נעסוק בסוגי הנסים ונפרט מתי מברכים כל ברכה.

הלכה למעשה

ראשית, שיטת השולחן ערוך[4] היא שברכת הגומל נאמרת רק על "ארבעה צריכים להודות" שהם יורדי הים, עוברי המדבר, חולה ויושב בבית האסורים. אבל כל שאר הסכנות אין מברכים עליהם הגומל, אלא רק ברכת שעשה לי נס במקום הזה. אך מנהג אשכנז הוא כדברי הב"ח והט"ז שמברכים הגומל על כל הצלה. וכך פוסק רבנו הזקן[5] והמשנה ברורה[6].

כאשר עוסקים בסוגי הניסים, יש לשים לב לשני פרטים: מה מידת הסכנה שבה האדם היה נתון – כלומר, האם ללא הנס הוא היה מת בוודאי או לא; וכן אופן ההצלה – האם ההצלה הייתה בנס על-טבעי או לא.

נס הצלה שהוא גם על-טבעי

הגמרא[7] מספרת כי "מר בריה דרבינא הוה קאזיל בפתקא דערבות וצחא למיא, איתעביד ליה ניסא איברי ליה עינא דמיא ואישתי", ובעברית: מר בנו של רבינא הלך במדבר 'ערבות' וצָמַא למים, נעשה לו נס ונברא עבורו מעיין מים ושתה והרווה צימאונו. ומסיימת הגמרא שבכל פעם שמר היה מזדמן לאותו מקום, היה מברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".

מסיפור זה לומדים שאדם שהיה בסכנה ודאית ומוחשית ובאופן טבעי הוא לא היה נשאר בחיים, ואירע לו נס על טבעי ובזכות זה ניצל – כמו בסיפור הגמרא, שנברא מעיין מים במדבר – מברך (הגומל ו)ברכת הנס על הנס.

הצלה מסכנת חיים ודאית היא בכל מקרה נס

אמנם, בסיפור מר בנו של רבינא התקיימו שני הפרטים, כאמור: הוא היה נס של הצלת חיים וגם נס על טבעי. אבל יש מקרים שבהם ההצלה היא נסית, עד שכל מי שרואה או שומע על מה שקרה אומר מיד שזהו נס על-טבעי, כי על פי דרך הטבע האדם היה בסכנת חיים ודאית – אבל אופן ההצלה הוא בתוך גדרי העולם. ההגדרה של נס כזה היא "הצלה לא מצויה", כי בדרך כלל כל הנמצאים בסכנה זו אינם ניצולים.

במקרה זה מברכים (ברכת הגומל ו)ברכת הנס, גם אם ההצלה הייתה בסוף בדרך טבעית, כי עצם זה שאדם היה בסכנה ודאית וניצל – הרי זה נס.

וכך מספרת הגמרא: "ההוא גברא דהוה קאזיל בעבר ימינא, נפל עלייהו אריה, איתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה" (= היה אדם שהלך ב"עבר ימינא", התנפל עליו אריה ונעשה לו נס וניצל ממנו). ומסיימת הגמרא שרבא אמר לאותו אדם שבכל פעם שיעבור באותו מקום עליו לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".

בסיפור זה מודגש שהאדם היה במצב של סכנת נפשות אך לא מפורש איך התרחשה ההצלה – האם הצליח לברוח או שאנשים אחרים גירשו את האריה – ובכל מקרה, לא מסופר שהאדמה פתחה פיה ובלעה את האריה... אם כן, משמע מכאן שכל הצלה מסכנת נפשות גמורה – מברכים עליה את ברכת הנס[8].

כך גם משמע מדברי המדרש[9]: בפרשת וישב מסופר שכאשר נפגש יוסף עם אחיו לראות בשלומם בשליחות אביו והם זרקו אותו לבור, הבור היה מלא נחשים ועקרבים והשהייה שם הייתה סכנת נפשות, וכשהוציא יהודה את יוסף מהבור למכור אותו לישמעאלים היה בזה משום הצלת נפשו של יוסף, כי הנחשים והעקרבים היו יכולים לנשוך אותו למוות. על כך מוסיף ומספר המדרש שכאשר חזרו השבטים מקבורתו של יעקב אבינו במערת המכפלה, עבר יוסף ליד הבור בו הכניסו אותו האחים לפני המכירה, הציץ לתוכו ובירך ברכת "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". ונמצא שמברכים ברכת הנס במקרה של סכנת נפשות ודאית, אף שההצלה הייתה בדרך טבעית – כמו במקרה של יוסף, שניצל בפועל בדרך טבעית, על ידי זה שיהודה הוציא אותו בידיו מהבור.

בזמננו הדברים אמורים כאשר אדם נכח בפיגוע קשה או בתאונת דרכים קטלנית, ובכל זאת ניצל – גם אם ההצלה הייתה בפועל על ידי התרחשות טבעית.

בכל מקרה, במקרים כאלו יש לברר היטב אצל רב מורה הוראה ועל פי מומחים לדבר האם באמת היה מדובר בסכנה ודאית.

הצלה מסכנה לא ודאית

ישנן סכנות שמלכתחילה אפשר לצאת מהן בשלום גם על פי טבע – ובמקרה זה הדין תלוי:

קודם כל, אם מילט עצמו מהסכנה בדרך טבעית לפני שהסכנה התחילה, כגון שנסע בכביש והספיק לראות שיש בצד הכביש רכב עומד והספיק לבלום, או שהבחין שעומדים לזרוק עליו אבנים והספיק להימלט לפני כן – במקרה זה לא מברכים על הנס ולא הגומל אלא רק נותנים תודה להשם.

•

אם כבר נכנס לסכנה ויצא ממנה בשלום באופן טבעי, צריך לברך הגומל (למנהג אשכנז), על עצם ההיחלצות מסכנת נפשות, אבל אין לברך את ברכת הנס, כי ההצלה הייתה טבעית.

לדוגמה: חייל היוצא למלחמה – עצם היציאה למלחמה היא סכנה, אבל אפשר לחזור מהמלחמה בשלום. במקרה כזה, החייל יברך הגומל כאשר ישוב מהחזית, אבל ברכת הנס אינו מברך כאשר חוזר למקום בו נלחם, כי הסכנה לא הייתה ודאית וגם ההצלה לא הייתה בדרך נס. כך גם אם אדם היה מעורב בתאונת דרכים שממנה יש סיכוי להינצל ויש סיכון למות, חס ושלום (בשונה מתאונה קשה שבה ללא ספק על פי הטבע היה נהרג).

•

אבל כאשר ניצל מסכנה כזו בדרך נס, כאן יש לעיין: האם מסתכלים על אופן ההצלה, וכיוון שניצל בנס עליו לברך ברכת הנס; או שמא מאחר ואין זו סכנה גמורה לכן גם ההצלה היא לא הצלה גמורה, ולכן אפילו אם ניצל בדרך נס אינו מברך על הנס אלא רק הגומל על ההצלה[10].

וכך מספרת הגמרא על מר בריה דרבינא: "זימנא חדא הוה קאזיל בריסתקא דמחוזא ונפל עלייהו גמלא פריצא, איתפרקא ליה אשיתא, על לגוויה, בריך שעשה לי נס". כלומר: פעם אחת הלך מר בנו של רבינא בעיר מחוזא ונפל עליו "גמל משוגע שעסקיו רעים"[11], ובדיוק באותו רגע התפרקה חומת הבית הסמוך, וקפץ מר לתוכה וניצל מהגמל, והיה מברך ברכת הנס כשהיה רואה את המקום הזה.

וכותב המשנה ברורה[12] אשר במקרה זה הסכנה לא הייתה גמורה וודאית כמו הנופל לגוב האריות, כי הגמל אמנם "משוגע" אבל עדיין אפשר לברוח מפניו וכן לא בטוח שהוא יפגע ויזיק בכל מקרה, אך ההצלה עצמה הייתה בדרך נס – כי לא סביר בכלל שחומה שאיננה רעועה תיפול בדיוק באותו רגע. לפי זה, משמע שמברכים ברכת הנס גם על סכנה כזו שיתכן להינצל ממנה בדרך הטבע, אם בסופו של דבר ההצלה הייתה על ידי נס.

אמנם, לדעת רבנו הזקן[13] נראה שאין מברכים על נס זה ברכת הנס בשם ומלכות אלא רק ברכה בלי שם ומלכות, וכן מברכים ברכת הגומל. וטעם הדבר הוא כי הסכנה לא הייתה סכנה גמורה, שהרי אפשר להינצל ממנה גם בדרך הטבע, והעובדה שניצל על ידי נס אינה מחייבת לברך ברכת הנס[14].

ובספר ילקוט יוסף[15] כתב שאין לברך במקרה כזה ברכת הנס, על אף שההצלה עצמה הייתה נסית, כי ברכה זו מברכים רק על נס שהוא למעלה מהטבע ולא היה יכול להתקיים על פי חוקי הטבע – וממילא, אם הסכנה לא הייתה מוחלטת וגמורה ועל פי הטבע יש דרך להינצל ממנה אין זה נס על-טבעי גמור[16].

אמנם לא כל תזמון אירועים נחשב לנס גמור שמברכים עליו, וכותב המשנה ברורה[17] שכל נס שנעשה על ידי תזמון אירועים בלי שינוי מנהג העולם, בזה מביא השולחן ערוך מחלוקת האם לברך על כך ונוהגים כהכרעת השולחן ערוך לברך ברכת הנס בלא שם ומלכות.

•

סוג נוסף של הצלה הוא כאשר היה אמור להינזק אבל מישהו אחר הציל אותו כגון שישב במקום ונפל משהו מלמעלה ואדם אחר שראה את זה דחף אותו והציל אותו, ואילו היה נשאר לשבת במקום – היה ניזוק ואפילו מת. במקרה כזה יברך הגומל כי היה בסכנת נפשות[18], אבל ברכת הנס יברך בלי שם ומלכות. 

אבל אם ישב במקום ונפל עץ מלמעלה לידו ולא פגע בו או שמישהו זרק אבן ולא פגע בו והזורק לא ידע ממנו ולא התכוון לפגוע בו – אינו מברך שום דבר.

ומקרה אחרון הוא כאשר היה אמור להיות במקום מסוים והתעכב בדרך ולא הגיע לשם ואחר כך התברר שבמקום ההוא הייתה סכנת נפשות ועל ידי כך שהתעכב בדרך – הוא ניצל, אינו מברך ברכת הנס והגומל כי לא היה במקום הסכנה.

וכן אם היה במקום מסוים והלך ואחר כך היה פיגוע רח"ל ובזכות זה שהלך לפני כן לא קרה לו כלום – אינו מברך שום דבר על נס זה.

וכך כותבת הגמרא[19] על הפסוק "אודך ה' כי אנפת בי" אשר "במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן" ולכן לא יכול היה להמשיך בדרך עם חברו. "התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חברו בים, התחיל מודה ומשבח" כי הבין שעל ידי המכה שקיבל הוא ניצל. ומסיימת הגמרא ש"אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו". וכותב על כך מקור חיים שלמרות שכתוב 'אודך', בכל זאת אין מברכים על כך אלא ההודאה היא בתפילה באמירת "ועל נסיך שבכל יום עמנו, כי ההודאה היא במקרה שהיה במקום סכנה ונתקיים בו הפסוק "ויצעקו אל ה' בצר להם" ואז עליו להודות כאשר ניצול אבל אם לא היה במקום סכנה כי לא ידע מראש את הסכנה באוניה – אינו מברך על כך.

אבל ודאי שצריך להודות לה' בעלייה לתורה ובאמירת ברכו יכוון שמודה על הנס, וכן יודה על כך בברכת מודים אנחנו לך על ניסך שבכל יום עמנו".

----[1] וראה בהרחבה בספר שערי תפילה ומנהג סימן עג לאמו"ר הגרמ"ש אשכנזי ז"ל

[2] לקו"ש חל"ג עמוד 138.

[3] לשון הרבי הריי"צ – מאמר טז תמוז תרפז אחרי השחרור מהמאסר.

[4] סוף סימן ריט.

[5] סדר ברכות הנהנין פי"ב ה"ז.

[6] סוף סימן ריט.

[7] ברכות נד ע"א.

[8] וראה במשנ"ב ריט שעה"צ סקכ"ו שאף שבגמרא כתוב שהיה לו נס, מכל מקום במקרה שהיה סכנה גמורה כמו גוב אריות ודאי הוי נס גם ניצל בדרך הטבע.

[9] מדרש רבה סוף פרשת ויחי.

[10] שיטת רבנו הזקן שכל הניצול מסכנה ודאית הרי"ז יוצא ממנהג העולם ומברך על הנס אפילו שניצול בדרך הטבע. וכך לשונו בלוח ברכה"נ פי"ב ה"ז "אבל אם נפל עליו אריה לטורפו וכיוצא בו מחיות רעות שיש סכנה בנופלה על האדם הרי הצלתו מהם קרוי נס ומברך על מקום זה ברכות הנסים כשחוזר ורואהו אחר ל' יום". וכן משמע לשונו בסדר ברכה"נ תחילת פי"ג שכתב לסטים וחיה רעה וניצול ולא פירט איך ניצול כי כיוון שהיה בסכנה ודאי וניצול מברך על כל סוגי ההצלה כי הכל נס.

אמנם במקרה שגנבים באו בלילה על ממון, אשר מצד מנהג העולם ותולדתו גנבים בלילה לא הורגים בדרך כלל כי באים על עסקי ממון, ולכן כיון שהיה לו חשש סכנה וניצול – מברך רק הגומל לדעה א בשו"ע, ולדעה ב מברך גם ברכת הנס, ופסק רבנו בלוח שיברך בלא שם ומלכות כדעת השו"ע, ובסדר ברכה"נ לא הזכיר כלל דין זה אלא רק כתב שעל הלסטים מברך ברכת הנס ומשמע שעל ביאת גנבים סתם אינו מברך ברכת הנס.

ומשמע מכ"ז שרבנו לומד כשיטת מג"א שאם הסכנה הייתה ודאית – מברך על כל סוגי ההצלה, והמחלוקת בשו"ע היא האם מברך כאשר הסכנה הייתה במנהג העולם ותולדתו כגון שבאו גנבים.

אך המשנה ברורה (ראה בשער הציון סקכ"ו), לומד בשו"ע כדברי אבודרהם שההבדל הוא באופן ההצלה: אם הסכנה הייתה גמורה וניצול -  מודה על כל אופן של הצלה כמו הניצול מכבשן האש וגוב אריות וכן כשנברא המעיין. ואם באו גנבים שהם אינם סכנה בדרך העולם וניצול בדרך נס גמור מברך ברכת הנס, אבל אם היה סכנה וניצול בדרך רגילה בזה נחלקו בשו"ע והלכה כהכרעת המחבר שמברך ברכת הנס בלא שם ומלכות.

[11] רש"י על אתר.

[12] סו"ס ריח ובשעה"צ כו.

[13] הסובר כדעת המג"א וכפי המבואר בשער הציון סקכ"ו.

[14] ולדעתו המקרה בגמרא של הגמל היה סכנה ודאית היוצאת ממנהג העולם ותולדתו כדברי מג"א ריח סקי"א. אמנם הט"ז ריט סק"ו כתב שההצלה בגמל הוא אצבע אלוקים למעלה מהטבע.

[15] סימן ריח ס"ד.

[16] [והדברים אמורים לגבי נס הפורים שאירעו בו הרבה נסים למעלה מהטבע, אמנם עצם ההצלה של עם ישראל על ידי אסתר הוא נס המלובש בטבע הבנוי מתזמון של אירועים ורבנו הזקן^[16] מגדיר אותו שאינו נס גמור כמו מי שנפל לכבשן האש וניצול אלא "מקרי נס בלשון בני אדם וגם בלשון חכמים כמו על הנסים דפורים". ואם כן אין לברך על נס זה ברכת הנס אלא רק הגומל. אבל האבודרהם כותב "ואם תאמר הרי פורים שהיה נס כמנהג העולם ומברכים שעשה נסים? ויש לומר התם נמי יצא ממנהג העולם מפני ב' דברים: א. שבטל כתב המלך והוא הפך דת פרס ומדי. ב. שהרג קרוב לפ' אלף מאומתו בעבור אהבת אשה אחת ואין זה מנהג העולם וטבעו". היינו שהפעולות הללו שעשה אחשורוש הם נסים ממש של שינוי מנהג העולם.] 

[17] ביאור הלכה ד"ה ויש חולק.

[18] וזה כמו ניצול מדריסות שור ונגיחותיו שמברכים הגומל למנהג אשכנז.

[19] נידה לא ע"א.