שיעורש"י: אין ייאוש בעולם כלל ('שלח כזאת' – ויגש, מה, כג)

ב"ה

על פי ליקוטי שיחות חלק י, שיחה ב לפרשת ויגש. פרטים רבים המופיעים בשיחה הושמטו כאן. מומלץ לעיין במקור הדברים קודם השיעור. מדוע שלח יוסף ליעקב כמות כה רבה של מזון לזמן מועט כ"כ? • מניין היה ליוסף יין כשר עבור אחיו ואביו? • ומי המתין במשך שבועות ארוכים לאימו בתחנת הרכבת?

פתיחה

כשהטונים עולים, ויהודה ניגש אל יוסף בכעס רב על הרצון לאסור את בנימין, יוסף כבר לא מצליח 'לשחק את המשחק' ומחליט להתגלות ולספר כי הוא אחיהם. האחים המומים מהגילוי, וחוששים שכעת יוסף 'יסגור איתם חשבון', לאחר ההתעללות שחווה על ידם. אך יוסף מרגיע אותם ומבטיח שאין בליבו כעס או קפידא עליהם.

יוסף לא מבזבז זמן, מיד מצווה לקרוא ליעקב לרדת למצרים, והוא מעמיס צידה לדרך עם השיירה היוצאת לארץ ישראל, בדרך אל יעקב אביו.

ר' איסר קרא בבקשה את הפסוק (ויגש, מה, כג):

וּלְאָבִ֞יו שָׁלַ֤ח כְּזֹאת֙ עֲשָׂרָ֣ה חֲמֹרִ֔ים נֹֽשְׂאִ֖ים מִטּ֣וּב מִצְרָ֑יִם וְעֶ֣שֶׂר אֲתֹנֹ֡ת נֹֽ֠שְׂאֹ֠ת בָּ֣ר וָלֶ֧חֶם וּמָז֛וֹן לְאָבִ֖יו לַדָּֽרֶךְ

יוסף שולח לאביו עשרה חמורים של אוכל לקראת ירידתו למצרים.

ר' זונדל קרא בבקשה את רש"י (פסוק כ"ג):

"שלח כזאת" - כחשבון הזה ומהו החשבון י' חמורים וגו'

מה רש"י רוצה?

[לשמוע את הקהל]

לכאורה רש"י בא להסביר את הפירוש המילה "כזאת" שכוונתה – כחשבון הזה, כפירוט המופיע מיד – עשרה חמורים, עשר אתונות וכו'.

שאלה

בכל פירושי רש"י לתורה לא נמצא מקום בו רש"י מצטט פסוק במלואו. ההיגיון פשוט – רש"י מצטט רק את המילים אותם הוא מסביר. הוא לא מצטט מילים מיותרות, שאינן נוגעות ישירות לביאור הפסוק.

עלינו להתעמק, אם כן, בפירוש רש"י שלפנינו ולהבין מדוע רש"י ציטט את המילים "שלח כזאת", כאשר על פניו הוא בא להסביר את המילה "כזאת" בלבד.

תשובה

מדהים לגלות כמה אנחנו יכולים לקרוא את אותם פסוקים שוב ושוב ולא לשים לב לשאלות הכי פשוטות והכי בסיסיות!

יוסף הצדיק שולח את האחים לארץ ישראל בשביל להוריד את יעקב חזרה למצרים – אז למה הוא שולח כמות כ"כ גדולה של מזון – עשרה חמורים, עשר אתונות וכו'? הרי משך הזמן של השבטים בארץ ישראל הוא מינמילי, לארגן את החפצים ולרדת למצרים – לשם מה יש צורך בכמויות כה גדולות?

על השאלה הזו בא רש"י לענות.

כמה פסוקים קודם אנו קוראים שפרעה גם מתרגש מכך שיוסף גילה את אחיו, וגם הוא מחליט לתת מתנה ליעקב.

מהי המתנה שנותן פרעה?

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

פרעה מעמיס ציוד על הבהמות איתם באו השבטים למצרים. כמה שבטים ירדו למצרים [כאשר יוסף ושמעון נשארו במצרים]? – עשרה. הווי אומר שפרעה שלח עשר בהמות עמוסות במזון.

יוסף הצדיק רואה את הכמויות האדירות האלו, ויודע שאין בהם צורך. אבל מאידך הוא חושב – איך המצריים יקבלו את העובדה שפרעה מעניק ליעקב ביד רחבה, ואילו אני, בנו, מסתפק במעט.

על כך אומר רש"י "שלח כזאת", כחשבון הזה, יוסף שלח בדיוק כפי החשבון האמור למעלה, חשבון המשלוח ששלח פרעה.

הוראה

בהמשך דבריו, מפרט רש"י מה שלח יוסף לאביו: "מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו".

רש"י הביא כבר קודם שבמשך כל ה22 שנה שלא ראה יוסף את אביו – יוסף והשבטים לא שתו יין. כעת, שולח יוסף יין ישן ליעקב, וכאילו אומר: 22 שנה אני אוגר יין במחסנים, היין כבר הספיק להתיישן, ואני ממתין בקוצר רוח לרגע הגדול הזה. 22 שנה של המתנה בנכר, אך אף לרגע אחד לא התייאשתי. הנה היין.

גם כשאדם נמצא ב'מיצרים', בהגבלות, בטרדות עולם הזה הגשמי – אסור לו להתייאש, אלא עליו להתחזק בבטחון גמור בה' שבוודאי ישלח לו הצלחה בעסקיו ובכל צרכיו, כדי שיוכל לעבוד את ה' ולקיים מצוותיו בלבב שלם.

סיפור

זה היה בזמן השואה הנוראה, המלחמה השתוללה ואשה צעירה ברוסיה בשם גברת שווי, מצאה את עצמה לבד עם שלושה בנים קטנים. בעלה ואביה נהרגו והיא לא ידעה את נפשה.

היא החליטה לעלות על רכבת ולהתרחק ככל האפשר מקו האש. אחרי שעות של נסיעה ברכבת, הם ירדו בכפר קטן בבוכרה. כוחות גופניים לא היו לה, אך הדאגה לילדים דחפה אותה להמשיך. היא מצאה עבודה בבתי הכפר ופירנסה את עצמם בדוחק. אך דבר אחד לא נתן לה מנוח: החינוך של הילדים. הבן הגדול היה אחרי בר מצוה ולא היה מי שיתן לו חינוך יהודי וילמד איתו משנה וגמרא.

ואז ביום בהיר, היא ראתה מחזה שלא ייאמן. מול העיניים צעד ברחוב הנידח, חסיד. חסיד אמיתי. אמנם ראשו היה מכוסה כדי לכסות את זקנו, אך העיניים היו של חבדני"ק אמיתי. היא רצה והתחננה אליו שידאג לילד הגדול, ל"ברוך שלום" שלה. הוא הבטיח לקחת אותו אל העיר סמרקנד, שם פעלה ישיבה מחתרתית.

חלפו כמה שבועות והיא רואה שוב את החסיד הזה. "אני מאוד מודה על מה שעשית למעני, אך אני דואגת על הבן השני, אייזיק, מי ידאג לו לחינוך יהודי. אנא קח גם אותו לסמרקנד". אך כאן החסיד סירב. הוא הסביר שאין לילד ניירות וזו סכנה עצומה עבור שניהם לעלות על הרכבת. אולם האשה המסורה לא וויתרה. היא עקבה אחריו וגילתה מתי הוא עולה על הרכבת, ואז תכננה עם הילד שייכנס ברגע האחרון לתוך הרכבת וייצמד אל החסיד הזה.

כך בדיוק היה.

שוב חלפה תקופה, ושוב החסיד הזה נראה בעיירה. אך כשראה אותה מרחוק, הזהיר אותה שלא תעיז לדבר איתו על הילד השלישי, "יענקל'ה". הוא היה רק ילד קטן ולא היה שייך לקחת עליו אחריות. אבל היא לא וויתרה, הילד היה אמנם קטן, אבל היא לא היתה מסוגלת לשאת את המחשבה שהוא יושב בבית, בלי ללמוד.

למחרת בלילה, היא צעדה איתו אל תחנת הרכבת ותכננה לעשות שוב את אותו התרגיל – אך כאן חלה תקלה. הילד נצמד אליה ולא היה מוכן להיפרד ממנה. הרכבת כבר שרקה והילד אינו עוזב את השמלה שלה. בשניה האחרונה, היא הבטיחה לו בדמעות כי תארגן לעצמה דרכון וכסף ותבוא אחריו לסמרקנד, ואז דחפה אותו בידיים רועדות לתוך הרכבת.

היא כמובן קיימה את מה שהבטיחה ותוך כמה שבועות השיגה כסף ודרכונים ועלתה על הרכבת לסמרקנד. היא נסעה ונסעה ברכבת – אך אז תפשה פתאום שאין לה תכנית. אין לה דרך לגלות איפה הישיבה המחתרתית בעיר הגדולה.

בפעם הראשונה, היא הרגישה שכחותיה עוזבים אותה. הרכבת עצרה בתחנה המרכזית והיא הסתובבה אובדת עיצות. אך אז נשמעה פתאום צעקה: "מאמע". זה היה יענקל'ה הקטן שלה. "איך ידעת שאבוא", לא הבינה? "מה זאת אומרת", השיב בתמימות, "את הבטחת שתבואי, ואמהות תמיד מקיימות מה שהן מבטיחות. אז כל יום אחרי הלימודים, אני מגיע לכאן וממתין לך"...