לא להיזכר מאוחר מידי (סגנון חו"ל)

ב"ה

דרשה לפרשת ויחי

ברוך ממו, הוא יהודי יליד צרפת תושב ירושלים, שהתקרב ליהדות ולרבי. היה זה לקראת חג השבועות בשנת תנש"א, כאשר ממו נסע עם כמה מבני משפחתו לרבי. אחרי החג, כשעבר אצל הרבי בחלוקת שטרות לצדקה, העניק הרבי לבתו, רבקה, ברכה מיוחדת ואמר: "שיהיו ממך בשורות טובות והצלחה בכל הענינים". ההורים זיהו מיד שזו ברכה חריגה, אך כל אחד ֵשמח לקבל ברכה שישמעו ממנו בשורות טובות. הם שבו לארץ והחיים חזרו למסלולם.

בחג הסוכות של שנת תשנ"ב, ביום חמישי, בוקר י"ח בתשרי, רבקה ואחותה דינה הלכו לבקר בבנייני האומה בירושלים. לאחר מכן דינה שבה הביתה, ורבקה החליטה לנסוע לכותל המערבי. חלפו מספר שעות, והיא לא שבה הביתה. הערב ירד ודאגה החלה לכרסם בלב הוריה. באותה עת לא כל אדם החזיק במכשיר טלפון סלולרי, ובני המשפחה פנו למשטרה בבהלה ודיווחו על בתם הנעדרת. השוטר הרגיע אותם, וציין שבכל חודש מתקבלות עשרות שיחות טלפון כאלו, ולרוב מדובר באזעקות שווא. עבר עליהם לילה נורא, ובבוקר, כשעדיין לא נשמע ממנה אות חיים, הם כבר חשבו על הנורא מכל. בשלב הזה המשטרה לקחה את הדברים ברצינות. משפחה וחברים הצטרפו לחיפושים, ובינתיים מישהו בניו-יורק רץ לרבי, לבקש את ברכתו. הרבי הקשיב לסיפור ואמר: "יהיו בשורות טובות". הגיעה שבת, ועדיין אין שום חדשות. חלף יום ראשון – הושענא רבא, אחריו שמחת תורה, והילדה טרם נמצאה.

במוצאי שמחת תורה, האלוף יוסי בן חנן לקח את הסופר הנודע, הרמן ווק, לכותל המערבי, כדי להשתתף בהקפות שניות. בהגיעו לשם גילה לאכזבתו שההקפות לא נערכות בכותל המערבי. האלוף הציע אפוא להרמן ווק לבקר במנהרות הכותל. הם ניגשו לשם, אך מצאו את השער נעול; במוצאי החג לא נערכים סיורים במקום. אך יוסי בן חנן אינו מן המתייאשים במהירות. הוא איתר שומר שהחזיק במפתח, ו'הכריח' אותו לפתוח את השער. הם נכנסו פנימה, ואז, בנו של בן-חנן, שהצטרף לאביו, פנה אליו ואמר: "אבא, אני שומע קול קורא". אביו סבר בתחילה שבנו מדמיין, אך בכל זאת החליט לבדוק אם יש אמת בדברים. הם התקרבו לכיוון הקול, ואז מצאו לפתע בור עמוק. בעזרת פנסים האירו פנימה, וגילו נערה מוטלת בקרקעית הבור. זו הייתה רבקה, אחרי ארבעה ימים ללא מזון ושתיה. הארבעה חילצו אותה בכוחות עצמם והצילו את חייה. ואז התברר הנס הגדול; איש לא העלה בדעתו לחפש במקום! או- אז הבינו את כוונת ברכת הרבי, "שיהיו ממך בשורות טובות" (מתוך הספר 'פרשיות עם הרבי ע' 113). לפעמים לוקח כמה חודשים להבין למה כיוונה ברכת הרבי. לעיתים צריך לעבור חיים שלמים כדי להבין את המניעים למעשים שעשה.

בפרשת השבוע, ויחי, אנו למדים על פטירתו של יעקב אבינו. לפתע אנו מבינים את המניע לדברים שעשה בתור נער צעיר, מאה ושלושים שנה לפני פטירתו. הסיפור הראשון שאנו קוראים בתורה על יעקב אבינו אחרי לידתו, זה הסיפור עם רכישת הבכורה. התורה בפרשת תולדות מספרת שיום אחד, "ויזד יעקב נזיד, ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף", וביקש מיעקב "הלעיטני נא". יעקב קפץ על ההזדמנות, והתנה את מתן הנזיד ב"מכרה כיום את בכורתך לי" (תולדות כה, כט-לא). ואכן, עשו נשבע לו – ומכר את הבכורה.

לכאורה, הסיפור איננו מובן. מדוע יעקב היה להוט כל-כך אחרי הבכורה? מה הוא בדיוק קנה מעשיו? מהן אותן זכויות שהיו לעשיו בתור בכור, שוויתר עליהן במעשה המכירה. לאורך כל ימי חייו אנו לא מוצאים שיעקב נהנה מדבר ערך כלשהו בזכות הבכורה שקנה מעשיו.

מגיעים סוף סוף לפרשת ויחי, ואז אנו מגלים מדוע חשק יעקב כל-כך בבכורה. בפרשתנו אנו קוראים על פטירתו של יעקב אבינו, ועל פרידתו מבני משפחתו וכו'. לאחר פטירתו נערכה לו הלוויה מכובדת מאוד. יוסף, מנהיג מצרים, עמד בראשה, וכל גדולי המדינה ועוד רבים הצטרפו ונתנו כבוד אחרון ליעקב. כך צעדה הפמליה לארץ כנען והגיעה למערת המכפלה, למקום הקבורה שיעקב השביע את יוסף שיוליכו שם ויקברהו במחיצת אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה ולאה. במערה הזו היה מקום לעוד קבר אחד בלבד, ובסך הכול רק ארבעה זוגות נקברו שם. ואז, כשמגיעים לקבור את יעקב, מובא בגמרא ובמדרשים שלפתע הופיע עשיו עם כנופיית בריונים, וביקש למנוע מיוסף לקבור את אביו בטענה שהמקום שייך לו (תרגום ירושלמי בראשית נ ,יג). קבורה במערת המכפלה היא זכות גדולה מאוד; בכלל – להיקבר ליד בני משפחה זה דבר חשוב להרבה אנשים, אפילו לא יהודים, ועל- אחת-כמה-וכמה כשמדובר ביהודים. אלו שאף מתעקשים להיקבר ליד צדיקים ישלמו כל מחיר כדי לקבל את הזכות הזו. בישראל ישנם רבים שמעוניינים להיקבר בהר הזיתים דווקא. ומאחר ותמיד מדובר בשאלה של ביקוש והצע, כוח השוק חזק מכל, ואנשים משלמים עשרות אלפי דולרים כדי לרכוש חלקת קבר. כך הדברים בסמוך לאוהל של הרבי. הביקוש עצום וההיצע קטן מאוד. כולם רוצים להיות קרובים לרבי. גם עשיו הבין את החשיבות בקבורה סמוך לאבות העולם, ולכן הגיע טען שהקבר האחרון שייך לו בתור בנו הבכור של יצחק. השיבו לו בני יעקב: "אתה הרי מכרת את הבכורה לאבא, וכל המטרה של מכירת הבכורה הייתה עבור זה" .

חשוב להזכיר, שאירוע מכירת הבכורה התרחש ביום פטירתו של אברהם אבינו. כשחזרו מההלוויה והקבורה במערת המכפלה, יעקב למד לדעת שבמערה יש שמונה מקומות קבורה בלבד. באותה עת כבר היו קבורים שם אדם וחוה, שרה ואברהם, ונשארו עוד ארבעה מקומות. שניים שמורים ליצחק ורבקה, שהם היורשים של אברהם, ומקום אחד לעוד זוג. מן הסתם הזכות נופלת בחלקו של הבכור. באותה שעה יעקב ועשיו היו נערים צעירים. יעקב בישל עדשים עבור יצחק שישב שבעה על אביו אברהם, ולפתע נכנס עשיו עייף ורעב ואמר: "הלעיטני נא". יעקב ניצל את ההזדמנות והציע לו למכור את הבכורה, דהיינו את הזכות להיקבר במערת המכפלה. עשיו, שהיה באותם ימים גנגסטר צעיר ומלא מרץ, לא התעניין במקום קבורה במערת המכפלה, זלזל בדברים כאלו והיה מוכן בקלות לוותר ליעקב. לא רק שהסכים, אלא אף כתב וחתם שטר מפורש .

חלפו להם יותר ממאה ושלושים שנה. האחים כבר הספיקו לריב ולעשות שלום, יעקב ירד למצרים וכו', ואז, כשמביאים את יעקב ממצרים כדי לקבור אותו במערת המכפלה, פתאום מגיע עשיו וטוען שהמקום מגיע לו. הגמרא (סוטה יג, א) מספרת שכאשר טענו בפניו שמכר את הקבורה, השיב: "אדרבה, המציאו את המסמך". התברר שזה נשאר במצרים. שלחו את נפתלי, שהיה קל לרוץ כמו איילה, שהוא ימהר למצרים להביא את השטר המכירה. בינתיים נוצרה מריבה על ביזוי המת, ומי יודע כמה זמן גופו של יעקב יהיה מוטל בביזיון. ליעקב היה נכד בשם חושים בן דן, שהיה חרש. הוא לא אהב את מה שקורה. המריבה התפתחה לתגרה, שבה עשיו נהרג בידי חושים, ועוד לפני שנפתלי חזר ממצרים קברו את יעקב בקבר הפנוי האחרון שהיה במערת המכפלה.

הסיפור הזה מתרץ עוד ענין תמוה בפרשתנו: בתחילת הפרשה, כשיעקב מדבר עם יוסף, לפתע הוא מספר על פטירתה של רחל: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם" (מח, ז). רש"י מסביר שליוסף הייתה שאלה מדוע באמת יעקב לא קבר את אמו במערת המכפלה, הרי היא נפטרה שנים רבות לפני לאה. ויש לומר שהסיבה דומה: לאה הייתה הבכורה מבין שתי האחיות, ועוד והוא העיקר – היא הייתה אשתו הראשונה של יעקב. ברגע שיעקב קנה את הבכורה, הוא קיבל את הזכות להיקבר במערת המכפלה ביחד עם אשתו. מי שהייתה אשתו הראשונה, היא שקיבלה את הזכות להיקבר שם. ולכן, על אף שרחל הייתה אשתו האהובה של יעקב, ובנוסף לכך היא גם נפטרה ראשונה, יעקב לא יכול היה לקבור אותה במערת המכפלה, מפני שהמקום היה שייך ללאה. לכן הוא קבר אותה בבית לחם, וכעת, לפני פטירתו, הוא מסביר ליוסף מדוע הוא לא קבר אותה במערת המכפלה.

לא מזמן ניגש אלי יהודי שחיתן את בנו ואמר שהוא רוצה להודות לי על שבזמנו עודדתי אותו לשלוח את ילדיו לבי"ס יהודי. במשך השנים הוא שאל את עצמו פעמים רבות אם הדבר שווה את ההשקעה. לעיתים, כשנדרש לשלם את שכר הלימוד הגבוה, הוא היה מתרגז מאוד, אבל היום, כשהילדים שלו כולם נשואים ליהודים, הוא שמח מאוד שעשה את זה.

עם ישראל כולו הם בנים בכורים של הקב"ה: "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב). בתור שכאלה יש לנו הרבה פריבילגיות וזכויות, אבל אנחנו עסוקים בכל מיני דברים אחרים שנראים לנו חשובים. וכשמדברים על חינוך יהודי לילדים, שהדבר בר השפעה עשרים שנה מאוחר יותר, אנחנו נוטים לזלזל ולומר, אוקיי, למי אכפת מה יקרה אז. אבל כשמגיע אותו היום אנחנו מגלים שהדבר הזה חשוב לנו מאוד! לפתע חשוב לנו שהילדים שלנו יגדלו כיהודים, שיחגגו להם בר מצוה, שיתחתנו עם יהודים. אבל היי, בואו נעשה את זה עכשיו, כדי שאחר-כך לא יהיה מאוחר מדי.