בשנים האחרונות פשטה תופעה חדשה בישראל: נכדים של ניצולי שואה מקעקעים על זרועם את המספר שהנאצים ימ"ש קעקעו על הזרוע של הסבא או הסבתא שלהם.
הנוהג הנפסד הזה החל בשנת 1941 במחנה ההשמדה אושוויץ. הנאצים קעקעו מספר על זרועו של כל יהודי שהגיע לאושוויץ, ומאותו רגע לא היה לו שם אלא רק מספר. חיות האדם הללו הפכו את האנשים למספרים. זו היתה אחת הדרכים האכזריות לדכא את האסירים ולשבור את רוחם. כשהם היו צריכים להזדהות הם היו חייבים לצעוק בקול את המספר שלהם ואוי לו לאותו אדם שלא זכר את המספר שלו. הם קעקעו את המספר על הזרוע כלפי חוץ כדי שהשומר יוכל לקרוא אותו ולא האדם עצמו. את המספר קעקעו באמצעות מחט רותחת שכמובן גרמה לכאבים גדולים, בפרט לילדים. קראתי כמה עדויות שלפיהם ילדים שצרחו יותר מידי – נורו במקום.
הנוהג הזה היה רק באושוויץ ובמחנה הסמוך בריקנאו. במחנות אחרים לא קעקעו מספר על הזרוע. במידה מסויימת מי ש"זכה" למספר כזה – היה בר מזל, משום שבסלקציה שנעשתה כל אלו שלא היו ראויים לעבודה נשלחו מיד לתאי הגזים ר"ל, ורק אלו ש"זכו" להישלח למחנה העבודה קיבלו מספר על הזרוע..
אסירים מאושוויץ מעידים בזיכרונותיהם שאותם אנשים שהיו להם מספרים נמוכים, כלומר משלושים אלף ועד שמונים אלף, זכו להערכה מיוחדת בקרב אסירי המחנה. המספר הנמוך הראה שאותו אדם הצליח לשרוד כמה חורפים באושוויץ ולהשאר בחיים..
כך או כך, המספר הזה הפך לסמל מאפיין מובהק של אחד הדברים החמורים והמזוויעים ביותר שנעשו על ידי הנאצים ימ"ש. בתקופה האחרונה כל מיני צעירים, נכדים של ניצולי שואה, התחילו "לשחזר" את המנהג המוזר הזה ולקעקע על עצמם את המספר של הסבא או הסבתא שלהם.
בשנות החמישים ניצולי שואה התביישו במספר שלהם. בזמנו בישראל להיות ניצול שואה זו היתה בושה. אנשים טענו כלפיהם: מדוע הלכתם כצאן לטבח? הצבר הישראלי שניצח במלחמת השחרור ונלחם בצבא לא הצליח להבין את ההורים שלו שלא גילו התנגדות בשואה. למעשה, אף אחד לא רצה לדעת מאומה על השואה.
באותם ימים ניתנה הוראה בקופות החולים בישראל להשאר זמינים ונגישים במשך כמה ימים בשעות אחרי הצהרים מפני שיש ביקוש גדול בקרב ניצולי השואה שמעוניינים למחוק עד כמה שאפשר את המספר שקועקע על הזרוע שלהם.
בשנים האחרונות חל "מהפך" בישראל ולפתע ישנה התעניינות עצומה בכל הנושא של השואה. ספרים אין-ספור נדפסים על השואה; כל תלמיד תיכון נוסע למצעד החיים באושוויץ, ולהיות נכד של ניצול שואה הפך לפתע להיות כבוד, כמעט סלבריטי. הצעירים הפכו להיות גאים בסבא ניצול שואה.
כששואלים את ניצולי השואה עצמם מהי תגובתם הראשונית למראה הנכד עם המספר על הזרוע – כולם בלי יוצא מן הכלל מגיבים בחרדה. הם לא מאמינים שהנכד ממשיך מרצונו החופשי את הדבר החמור הזה שהנאצים ביצעו.
בין בעלי המקצוע שמבצעים את הכתובת קעקע בתל אביב, נמצאו בעלי תגובות שונות: ישנם בעלי מקצוע שלא מוכנים בשום אופן לקעקע את המספר ומגרשים אותם מהמקום. לעומתם ישנם בעלי מקצוע שמזדהים איתם ועושים זאת ללא כל תמורה מתוך תחושה שזוהי תרומתם לזכרון השואה.
הנכדים טוענים שהאקט הזה מקשר אותם עם הסבא שלהם לנצח.
הבעיה היא שעל פי התורה המעשה הזה הוא איסור חמור. בפרשת קדושים נאמר במפורש: "וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'" (ויקרא יט, כח).
היסטוריונים רבים על השואה (שאינם שומרי מסורת) שרואיינו בנושא הביעו התנגדות לתופעה הזאת והתבטאו שישנם דרכים רבות להנציח ולזכור את השואה ולבטא את הקשר לסבא האהוב והנערץ. אין כל צורך להנציח ולשחזר את הדרכים הנלוזות שבאמצעותם ביקשו הנאצים לשבור את רוחם של הקדושים שנרצחו בשואה.
השבוע בפרשת ויחי אנחנו קוראים לראשונה על יחס וקשר שבין סבא לנכדים. כאשר אנחנו מחשבים את ימי שני חייהם של האבות, אנחנו יודעים שאברהם זכה לראות את נכדיו, יעקב ועשיו, במשך חמש עשרה שנה מחייו. אבל אנחנו לא מוצאים בפסוקים אמירה כלשהי או יחס בין אברהם לנכדו יעקב. לא מופיעה איזושהי ברכה או אמירה או נחת מהנכדים. הפעם הראשונה והיחידה בתורה שאנחנו מוצאים קשר כזה מופיעה בפרשתנו פרשת ויחי. למעשה זוהי אחת הפעמים היחידות שאנחנו מוצאים בתנ"ך קשר בין סבא לנכדים
אנחנו קוראים שכאשר נודע ליוסף שאביו יעקב חולה מיד "ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים" והלך איתם לבקר את הסבא יעקב בגושן.
יעקב התיישב על המיטה ואמר ליוסף מיוזמתו האישית "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מז, ה). ורש"י מסביר "בחשבון שאר בני הם", כלומר שהם יהיו חלק בלתי נפרד מהשבטים שנוטלים חלק בארץ. זוהי מחווה שיוסף לא חלם עליה – במקום שיהיה רק שבט יוסף אחד, יעקב בישר לו שיצאו ממנו שני שבטים, שבט אפרים ושבט מנשה.
ואז לפתע יעקב פותח את עיניו "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה". מה קרה פה? משפט אחד קודם לכן אומר יעקב ליוסף שאפרים ומנשה נחשבים אצלו כמו ראובן ושמעון, ולפתע הוא שואל לזהותם?
השאלה הזאת היא לא שאלה חדשה. מישהו כבר שאל אותה בעבר, חמישים וחמש שנה קודם לכן (ראה רש"י בבראשית לה, כט). יעקב חזר מחרן אחרי 22 שנה ביחד עם ארבע נשים ושנים- עשר ילדים ונפגש עם עשיו. באותה פגישה גורלית שהוא כל כך חרד מפניה, אחרי שהוא התנשק והתחבק איתו, מספרת התורה על עשיו "וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה". ויעקב השיב לו "הילדים אשר חנן אלקים את עבדך" (בראשית לג, ה).
גם הפעם השיב יוסף ליעקב את אותה תשובה: "בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה".
לכאורה לא מובן מה בעצם היתה שאלתו של יעקב. מילא במקרה של עשיו – הרי הוא באמת לא הכיר אותם, שכן זו היתה הפעם הראשונה שבה הוא ראה את "כל המחנה הזה אשר פגשתי". אבל יעקב פגש את אפרים ומנשה כבר לפני שבע עשרה שנה.
רש"י אומר ש"ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו" ולפיכך הוא שאל "מי אלה". יעקב הבחין שנכדיו לא דומים לשאר השבטים, הם לבושים אחרת, הם לא גרים בגושן, הם מדברים מצרית ומתנהגים כמו בני המדינה וכו'. השאלה שלו היתה, האם הנערים הללו ממשיכים את המסורת של "יעקב סבא". הוא חשש שהעובדה שנסתלקה ממנו השכינה היא משום שאינם ראויים לברכה.
ועל כך השיב לו יוסף: מבחוץ אכן הם נראים אחרת, אבל בפנימיות הם מבטאים את ההמשך האמיתי של יעקב אבינו. הם אלו שגדלו במצרים ובכל זאת לא התפעלו מכל העבודה זרה ואמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". דווקא בנערים הללו מתבטא כוחו של יעקב אבינו שגם ילדים שגדלו בסביבה זרה בלי ישיבה ובלי יהדות תוססת סביבם, בכל זאת המשיכו את דרכו של יעקב אבינו.
ולכן אנחנו מברכים בכל ערב שבת את ילדינו בלשון "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", שגם אם תמצא את עצמך בנכר ללא סביבה יהודית תומכת – תנהג כמו אפרים ומנשה שנותרו חזקים ואיתנים ביהדותם (ראה 'לקוטי שיחות' כרך טו עמ' 435).