דרשה לפרשת ויחי. נכתב ע"י הרב שניאור אשכנזי לקראת שבת פרשת ויחי תשע"ח
עשיר גדול מת ובני משפחתו הצטופפו סביב המיטה שלו בוכים. לפתע נדחק ביניהם קבצן עלוב ואף הוא החל למרר בבכי. "למה אתה בוכה", שאלו אותו, "הרי אינך קרוב משפחה של המנוח"?
"- נכון, ולכן אני בוכה"...
פרידה של הורים מילדים היא רגע עצוב - אך היא בדרך כלל רגע של אחדות. מקובל להניח בצד את המחלוקות והמשקעים ולאחל לילדים עתיד של טוב. ישנו מושג מוכר בשם 'סולידריות של בתי רפואה' או 'סולידריות של בתי עלמין', לפיו ישנם רגעים בחיים בהם מתעלים מעל חילוקי הדעות ומחפשים את המשותף. לעתים קרובות אפשר לראות בני משפחה ששוררת ביניהם מריבה, אך הקירות של בית הרפואה או השקט של בית העלמין מחברים אותם והם מתכנסים יחד לימי השבעה.
ולכן קשה להבין את הדרך בה בוחר יעקב אבינו להיפרד משני בניו, שמעון ולוי. לפני שיעקב פונה לאחל כל טוב לתשעת בניו הקטנים, מיהודה ומטה, הוא פותח בתוכחה קשה לראובן, ובדברים חמורים פי כמה כלפי שמעון ולוי. יעקב חוזר עשרות שנים אחורה ומאשים את שמעון ולוי במידות רעות ואכזריות, אותן חמסו מעשו!, ובגללן חיסלו את תושבי שכם ופגעו חמורות ביוסף הצדיק.
"שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכורותיהם, כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור".
יעקב אבינו לא מסתפק בעצם העלאת הטענות כנגדם, אלא מנבא להם עתיד קודר. בגלל הרוע והקנאות שלהם, גורלם יהיה להתפזר בין קהילות ישראל כדי לפוגג את ההשפעה המסוכנת שלהם. "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" ורש"י מסביר כי בני שמעון יהפכו להיות מלמדי תינוקות, ואילו בני לוי יהיו כוהנים ולויים המחזרים על הגרנות כדי לקבל את פרנסתם מעם ישראל.
וכל אחד מתפלא: למה יעקב מעלה עכשיו האשמות נוראות על אירוע שהתרחש עשרות שנים קודם?
יתירה מכך והוא העיקר: הרי כאשר הסיפור הזה התרחש, יעקב לא חשב שמדובר באכזריות. הוא הבין את המניע לאותו מעשה. התורה סיפרה שם שיעקב העיר להם רק על הטקטיקה, על האופן בו בחרו לעשות זאת, מתוך שקר ורמיה שיש בה חילול ה'. "עכרתם אותי להבאישני ביושבי הארץ ... ואני מתי מספר והכוני", אך יעקב לא האשים אותם בדבר החמור יותר: שהם נקטו באכזריות, שהם שפכו דם נקי ופגעו בחפים מפשע. שכן יעקב אבינו חשב שבני העיר שכם היו חייבים מיתה על פי דין.
כך מכריע הרמב"ם להלכה, כי בני העיר שכם היו חייבים מיתה, שכן כולם היו משתפי פעולה עם המעשה החמור של שכם ולא עשו דבר כדי להעמיד אותו לדין. וכיון שבן נח חייב להעמיד דיינים ולעשות צדק עם הרשע, הוא חייב מיתה אם לא עושה זאת. בלשונו (מלכים סוף פ"ט): **"**בני נח חייבים להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש המצוות האחרות של בני נח, ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו – ייהרג בסיף. ומפני זה התחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל [את דינה] והם ראו וידעו ולא דנוהו".
זאת ועוד: התורה סיפרה שם כי לאחר שיעקב אבינו טען את טענתו, שמעון ולוי ענו קצרות ויעקב לא השיב להם דבר. הם השיבו בלהט: "הכזונה יעשה את אחותנו"?! ויעקב שתק. וכך מסתיימת הפרשה שם. משמע מפשטות הדברים כי יעקב הסכים איתם לגמרי. אחרי הכול, בני משפחת יעקב היו אז עולים חדשים בארץ ולכן מוטל היה עליהם להפגין את עוצמתם בפני השכנים ולהוכיח כי מסוכן להתעסק איתם. המעשה של שכם היה כה חמור ומזעזע, עד שנדרש היה להסיר נגדו את הכפפות ולנקוט 'פעולת תגמול' חמורה שתוכיח כי 'בעל הבית השתגע' ואינו מתכוון לסבול עוד מהשכנים.
מה הייתה הסיבה שיעקב שינה את דעתו על מעשה שכם ובחר כעת לומר מילים קשות?
בהערת שוליים בליקוטי שיחות (ה/161 הערה 71), הרבי מלובאוויטש מעניק תובנה חדה על האופי האנושי, אשר מיישבת בצורה נפלאה את אחת השאלות הגדולות של ספר בראשית.
נשים לב ללשונו של יעקב אבינו: הוא לא מדבר רק על חיסול העיר שכם, אלא על שני אירועים רצופים – על חיסול שכם ועל הפגיעה ביוסף – וזאת כבר נורה אדומה. כל עוד שמעון ולוי נקטו פעם אחת באלימות, יעקב אבינו האמין שהם נזעקו לכבוד המשפחה, אך כאשר התרחשה פעם שנייה התפרצות אלימה, יעקב השתכנע כי הם לא עשו זאת רק לכבוד שמים, אלא בגלל רוע הלב שלהם. כנראה שהבעיה היא בהם עצמם ולא רק באנשים העומדים מולם.
וככה זה בבית, וככה זה בבית הכנסת, וככה זה בעבודה: לפעמים אדם מוכרח לנקוט פעולה קשה, הוא צריך להוכיח את החבר לידו בבית הכנסת או את הילד וכו' - וזה בסדר גמור, אבל אם יותר מדי אנשים מרגיזים אותו, הוא צריך לערוך התבוננות פנימה ולוודא שהבעיה איננה מתחילה אצלו. אולי הוא עצמו חלילה אדם רע ולכן דווקא הוא רואה את כל הבעיות.
ידוע הסיפור על אותם שני קבצנים מהעיר מינסק שביקשו צדקה מאחד הצדיקים (האדמו"ר המהר"ש מלובאוויטש?). הרבי שאל את הראשון, מה נשמע במינסק? והלה סיפר כי ברוך ה' יהודים חיים ביחד, סוחרים ביושר ומשתדלים להתקדם בעבודת ה'. הרבי העניק לו מטבע אחד לנדבה.
העני השני חשב כי הרבי הסתפק רק בנדבה קטנה, משום שההוא שיפץ את האמת ולא סיפר דברים כהווייתם. כאשר נכנס לרבי ונשאל מה נשמע במינסק, הוא סיפר את הדברים כפי שהוא רואה אותם. "המצב הרוחני חמור, אנשים עסוקים בפרנסתם, מעט באים להתפלל במניין, הם לא מדקדקים במצוות וכו'"... הרבי לא העניק לו נדבה כלל, ואמר: "מה נשמע במינסק אני יודע היטב, רציתי לדעת באיזה מינסק אתה חי"...
בדיחה טובה: אדם בא לרופא והתלונן כי יש לו שבר ברגל. הרופא בדק את הרגל ולא מצא שום בעיה. אך האיש התעקש וטען שכאשר הוא לוחץ עם האצבע על הרגל – הוא מרגיש כאב. הרופא ביקשו ללחוץ עם האצבע על המצח ועל הלחי ועל הבטן והוא שוב ושוב הרגיש כאב. אמר לו הרופא: "אדוני, יש לך שבר באצבע"...
כעת נוכל להבין שאלה גדולה שהעסיקה את חשובי המפרשים לדורותיהם: החל מפרשת השבוע הבא נהפוך דף בהיסטוריה ונעבור לקרוא על השעבוד במצרים, וכיצד הקב"ה מעניש את פרעה בעשר מכות חמורות.
כאן מעלים המפרשים את השאלה המתבקשת: על מה הגיע לפרעה עונש? הרי ה' בעצמו היה זה שהכביד את לבו שלא לשלח את עם ישראל? או כלשונו הידועה של הרמב"ן: פרעה קיים מצוות ה'! בכך ששעבד את ישראל, שהרי ה' אמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם", ואם פרעה לא היה עושה זאת – לא היו מתקיימים דברי ה'. על מה אפוא הגיע לפרעה עונש כל כך חמור?
הרמב"ן משיב, והרבי מלובאוויטש מרחיב (ליקוטי שיחות כז/154 ושם הערה 47) כי פרעה לא נענש על עצם המעשה, אלא על רוע הלב שהוביל אליו. פרעה החמיר ושעבד אותם הרבה יותר ממה שהצטווה, בעוד שהוא הצטווה רק להעביד אותם בפרך, הוא הוסיף מרצונו להטביע את התינוקות ביאור ועוד צרות נוראות, כל זה מוכיח כי המניע שלו היה רוע לב ולא גזירת ה' שציוותה אותו – ועל המניע הפסול הגיע לו עונש.
הרבי מביא שם דוגמא נוספת לכך: בסוף ימיו של שמשון הגיבור, הפלישתים הצליחו ללכוד אותו וניקרו לו באכזריות את העיניים. הגמרא במסכת סוטה (ט,ב) מבהירה כי היה זה עונש על כך, שהוא לקח אישה פלישתית ש"ישרה בעיניו", ולכן נענש בכך שהפלישתים ניקרו לו את העיניים. אולם הגמרא שם ממשיכה ושואלת, הרי האישה הזו הייתה השידוך שנועד לו משמים? כמו שנאמר בנביא: "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא", ולמה הגיע לו עונש? עונה הגמרא כי אמנם השידוך היה מהשמיים, אבל שמשון בחר בה בגלל שישרה בעיניו ולא בגלל ה' - ועל המניע הפסול היה ראוי לעונש.
הדברים אינם נשארים ברמה התיאורטית, אלא נושאים משמעות חשובה: אנו למדים כי לא מספיק לעשות את הדבר הנכון, חשוב לעשות אותו גם מהמניע הנכון, והמניע הנכון גורם לכך שהפעולה עצמה תהיה שונה מהקצה אל הקצה.
לפעמים הכרח להעניש מישהו קרוב, אך חובה לוודא שאנו עושים זאת רק מצד אכפתיות ולא מכעס או רוע חלילה. הביטוי המעשי הישיר לכך, הוא הדרך בה עושים זאת. אם כוונתנו לחנכו, לא נכאיב לו יתר על המידה, וגם המעשה עצמו ייעשה מתוך אהבה, הבנה והשתתפות.
שתי דוגמאות לכך: 1. האדמו"ר הקודם מליובאוויטש מספר על מחנך דגול בשם רבי ניסן. הוא הצליח מאוד בהשפעה על תלמידיו, אך כפי שקורה לפעמים, דווקא בתוך ביתו הוא נכשל. הבן שלו, יצחק שאול, סבל ממידות רעות. פעם שמע רבי ניסן כיצד בנו מתעלל בבעלי החיים בחצר. הוא קרא לבנו ואמר כי עליו לחוש בעצמו את הכאב שהוא גורם לבעלי החיים ולכן הוא יכה אותו.
הבן הכאוב יצא מהבית בוכה וכשחזר פנימה, ראה מחזה מדהים. אביו ישב ליד השולחן והתייפח בבכי. האב כאב את העובדה שנאלץ להכות את בנו עד שפרץ בבכי - והמראה הזה זעזע את הבן. השילוב בין הכעס של האבא ובין הכאב והרחמים שלו על מצב הילד חדרו את לב הבן ושינו אותו.
2. זלמן שחטר-שלומי היה יהודי חשוב בארצות הברית. במקורו היה חסיד חב"ד שיצא להפיץ יהדות בקמפוסים, אך במשך הזמן נסחף אחרי תנועת "ילדי הפרחים", נטש את דרך ההלכה והיה ממקימי 'התנועה להתחדשות יהודית'. מובן שהוא גרם כאב גדול לרבי מליובאוויטש וכל חסיד נאמן חש כעס כלפיו.
פעם התעניין הרבי אצל הרב אברהם שם טוב, שגר כמוהו בפילדלפיה, האם עומד בקשרי ידידות עם שחטר? הרב שם טוב ענה בחיוב. הרבי התעניין לדעת כיצד שחטר מסתדר בפרנסה? הרב שם טוב ענה שאינו יודע מה קורה אתו בקטע הזה של החיים. גער הרבי בשליח: האם ככה אתה בידידות אתו?! כאשר אינך יודע מה קורה עמו בפרנסה?!