בשנה שעברה ישראלי – גרפיקאי במקצועו – העלה לפייסבוק שלו פוסטר עם תמונה בה הוא נראה מחזיק בידיו את בתו הקטנה, ועל הפוסטר התנוסס כיתוב באנגלית: "אירן, אנחנו לעולם לא נפציץ את המדינה שלכם!" בשולי הפוסטר מופיע כיתוב עם אותיות גדולות: "אנחנו אוהבים אתכם".
היה זה בתקופה שבישראל חשבו שבכל יום עומדת לפרוץ מלחמה עם אירן, ולכן הוא החליט לעשות משהו שונה ומקורי. הוא עצמו לא העלה בדעתו שהפוסטר שלו יעורר ענין כלשהו בקרב הציבור.
באמצע הלילה הוא התעורר והציץ במחשב ולפתע הוא גילה הרבה נקודות אדומות, כלומר, הרבה תגובות לפוסטר שלו, ביניהם גם כמה תגובות מאירן עצמה. אשה אחת מאירן כתבה לו שהיא מאד התלהבה מהפוסטר והיא קראה לכל בני משפחתה שבכו למראה הכיתוב הזה. הוא מיד העיר את אשתו וביקש ממנה לקרוא את התגובה הזאת, היא קראה את התגובה ופרצה בבכי. כעת כבר בוכים בשני צדי המתרס...
למחרת הופיעו תגובות נוספות – רובן חיוביות. אשתו הביעה את רצונה לפוסטר כזה עם תמונתה, ולאט לאט החלו עוד אנשים לשגר אליו את תמונותיהם וביקשו שהוא יעשה להם פוסטר עם התמונה שלהם. לפתע הוא גילה שהוא עסוק כל היום בעריכת פוסטרים עם תמונות של אנשים שהוא אפילו לא יודע מי הם.
היה כזה לחץ עם הפוסטרים והתמונות עד שהוא ביקש מחבריו שיבואו אליו הביתה עם המחשבים שלהם ויסייעו לו. באותם ימים סלון ביתו דמה יותר למערכת עיתון, כולם יושבים ליד מחשבים ועורכים פוסטרים.
ואז התחולל דבר מעניין: איראנים החלו לשלוח תמונות משלהם עם הכיתוב: "ישראלים, אנחנו אוהבים אתכם!". בתחילה הכיתוב שלהם הסתיר חלק מהפנים בתמונה, שכן הם חששו לצאת בגלוי נגד הממשל במדינה, אבל הם כתבו דברים חיוביים ומעניינים מאד.
בחורה איראנית אחת כתבה שחינכו אותה בבית הספר לשנוא את ישראל. כל יום בכניסה לכיתה היו דורכים על דגל ישראל, ואילו כעת היא כותבת: "אני אוהבת את הכחול, אוהבת את הלבן, ואוהבת את המגן דוד". ככל שחלף הזמן, האיראנים נפתחו יותר ויותר, ואז החלו להופיע שתי תמונות של שני אנשים שאחד מחזיק בידו דרכון איראני, והשני – דרכון ישראלי.
אותו גרפיקאי שהתחיל את כל הקמפיין הזה, מסיים ואומר שהוא לא נאיבי עד כדי כך, הוא בטוח שהוא לא יצליח לפתור באמצעות הקמפיין שלו את הבעיות שיש לישראל עם אירן. גם הוא מודה שלפעמים אין ברירה ומוכרחים לצאת למלחמה, אבל לפחות צריך לנסות לעשות שלום לפני שרצים למלחמה
השבוע אנחנו מתחילים את ספר שמות שבו מסופר על יציאת מצרים. אנחנו קוראים בפרשה כיצד הקב"ה שיכנע את משה לשוב למצרים ולהיות הגואל שיוציא את עם ישראל מגלות מצרים. משה סירב במשך שבוע ימים והשמיע כל מיני סיבות שונות מדוע הוא אינו מתאים לתפקיד הזה.
בסופו של דבר, הקב"ה צוה עליו ללכת למצרים ולגאול את עם ישראל. ואז בדרכו למצרים כשהוא מרכיב את כל משפחתו על החמור, הקב"ה אומר למשה: "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך" (שמות ד, כב-כג).
הקב"ה אומר למשה כשאתה הולך לפרעה תאמר לו במפורש שישלח את בני ישראל – שהם בנו בכורו של הקב"ה – ואם הוא לא יציית לפקודה זו, הרי שמדה כנגד מדה והקב"ה יכה אותו במכת בכורות.
לפועל כאשר משה ניצב מול פרעה בפעם הראשונה, הוא רק אמר לו "שלח את עמי" ולא הזכיר מילה וחצי מילה על מכת בכורות. על דרישתו של משה השיב פרעה בחוצפה "מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה'"
כך גם בפעם השניה, השלישית והרביעית, לפחות במשך ששה חודשים (מאז ראש השנה שאז התחילה המכה הראשונה [ר"ה יא, א] ועד ר"ח ניסן) – משה לא הזכיר אפילו פעם אחת את מכת בכורות. רק בפעם האחרונה, כאשר משה נפגש עם פרעה שבועיים לפני פסח, הוא סוף סוף 'מבשר' לו על מכת בכורות הממשמשת ובאה.
נשאלת אפוא השאלה, מדוע משה לא ביצע מיד את ציווי הקב"ה שהורה לו במפורש בדרכו למצרים להזהיר את פרעה מפני מכת בכורות?
מסופר על יהודי שעמד בכותל המערבי והתפלל בצעקות תוך שהוא תובע מהקב"ה שיושיע אותו. ניגש אליו יהודי אחר שהתבונן בתפילתו, טפח לו קלות על שכמו ואמר לו: ר' איד, למה בצעקות? תנסה קודם ללכת בטובות...
ייתכן לומר שזו היתה שיטתו של משה רבינו. הוא אמר לעצמו שכדאי לנסות את פרעה קודם בטובות. למה להתחיל עם מריבה וכעס? למה לאיים בדם ובמלחמה ובהריגת הבכורים של מצרים? כדאי קודם לבקש ממנו יפה "שלח את עמי", ואולי הוא יסכים לכך.
כשפרעה לא ניאות לשחרר את בני ישראל, משה הציע להפעיל "סנקציות" על מצרים. דבר ראשון נסגור להם את המים, נהפוך להם את המים לדם. אבל זה לא עזר. הוא ניסה אפוא "סנקציות" חמורות ונוקשות יותר – הוא הביא את מכת צפרדע, והיה נראה שהמכה מתחילה להוכיח את עצמה. פרעה התעשת וקרא להם לאסיפה וביקש מהם להתפלל לה' שיקח את הצפרדעים, "ואשלחה את העם" (ח, ד). לבסוף פרעה שוב התחרט ומשה החיל "סנקציות" נוקשות אף יותר: כינים וערוב. ושוב נראה היה שפרעה פותח במשא ומתן עם משה ומציע "לכו וזבחו לאלוקיכם בארץ" וכבר מסכים לשלוח אותם, עד ששוב התחרט.
וכך כמעט אחרי כל מכה שניתכה עליו פותחים שוב ושוב בשיחות ודיונים, והנה פרעה "כמעט" משלח אותם מארצו, אבל בסוף הוא תמיד מתחרט וחוזר בו.
עד שבראש חודש ניסן כשפרעה אמר לו "אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות" (י, כח), רק אז משה מזהיר את פרעה מפני מכת בכורות, ורק האיום הזה משכנע את פרעה לשלוח את עם ישראל מארצו.
נשאלת אם-כן השאלה, אם בסופו של דבר היו צריכים להגיע למכת בכורות, מה הרוויח משה מכל ה"סחבת" של הסנקציות ועשרת המכות? התשובה היא שעשרת המכות נועדו להביא לכך שמצרים וכל העולם ידעו ויכירו שיש מנהיג לבירה זו.
כל מכה ומכה הביאה את העולם להכרה במנהיגותו של הקב"ה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסוקים. כל מכה גרמה ל"וידעו מצרים כי אני ה'". בתחילה פרעה התבטא "לא ידעתי את ה'" אבל לאט לאט הוא התעורר והתחיל להכיר ולגלות שיש בעל הבית לבירה זו. כבר במכת צפרדע הוא אמר למשה ואהרן "העתירו אל ה'" – פתאום הוא ידע את הכתובת.
כשמגיעים למכה השלישית – מכת כינים – שהחרטומים ניסו ולא הצליחו לעשות את אותו הדבר, הם קראו "אצבע אלוקים היא", גם הם הודו שיש אלוקים. במכת ברד פרעה כבר מכריז "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (ט, כז). וכך לאט לאט חדרה לתודעתם של המצרים שיש הקב"ה בעולם והוא מנהל ומנהיג את העולם כולו.
אילו מכת בכורות היתה מופיעה מיד בהתחלה, פרעה אכן היה שולח את בני ישראל ממצרים, אבל לא בהכרח שהוא היה מפנים שיש אלוקים. דווקא התהליך החינוכי והממושך של ששה חודשים – הביא את המצרים לידיעת ה'.
וכפי שהדבר התבטא במכת בכורות עצמה, כאשר הבכורים שמעו על מכת בכורות הם כבר האמינו וידעו שאלוקי ישראל יכול לעשות זאת, ולכן הם אלו שניסו להשפיע על פרעה שישלח את בני ישראל מארצו. כל זה היה יכול להתחולל רק בזכות כל תשעת המכות שניתכו עליהם קודם לכן.
סוף כל סוף זהו תפקידנו לדאוג לכך ש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" כלשונו של הרמב"ם בסוף הלכות מלכים (ראה 'התוועדויות' תשמ"ב כרך ב עמ' 1127.