לאחרונה נטלתי חלק במסיבת ברית מילה בנוכחותם של ההורים ועוד כמה אנשים יחידים שנטלו חלק במסיבה. מישהו התעניין אצלי האם יש צורך במנין יהודים כדי לערוך את הברית.
השבתי לו שמלכתחילה בוודאי כדאי שיהיה מנין במקום, אבל לפועל אפשר וצריך לערוך ברית מילה גם כאשר אין מנין אנשים )ראה 'אוצר הברית' עמ' קפד(.
אנחנו לומדים זאת מפרשת השבוע שלנו. בפרשה אנחנו קוראים סיפור מוזר ותמוה: כולם מכירים את תחילת ספר שמות שבו מסופר כיצד נולד משה רבינו ועל כך שהניחו אותו ביאור ולאחר מכן בת פרעה הצילה אותו, הוא גדל וברח למדין.
ואז ביום אחד כאשר משה היה רועה את צאן יתרו, ה' מתגלה אליו מתוך הסנה הבוער ואומר לו: אני שומע את צעקתם של בני ישראל במצרים ורואה את סבלם הגדול, ולפיכך רצוני שתלך לשם ותוציא את עם ישראל ממצרים.
בתחילה משה מיאן לקבל על עצמו את השליחות הזאת, ובסופו של דבר כאשר ה' אמר לו שהוא מוכרח לבצע זאת, לקח משה את אשתו ואת שני בניו על החמור ויצאו למצרים.
וכאן מגיע הסיפור שרבים לא שמעו עליו. משה עוצר במלון, והתורה מספרת ש"ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" )שמות ד, כד(. הקב"ה רצה להרוג אותו. רש"י מבאר שנחש רצה להורגו, ואילו האבן-עזרא על הפסוק מבאר "שבא חולי על משה ... שאחזתו רעדה". כך או כך, משה היה במצב של סכנת חיים, ואז ציפורה נטלה "צור" - שהיא אבן חדה - ומלה את בנה, וכך היא הצילה את חיי בעלה.
רש"י מסביר מה בעצם התרחש פה בסיפור הזה. באותו יום שמשה היה צריך לשוב למצרים, חל היום השמיני ללידת בנו אליעזר )רש"י נדרים לב(. משה עמד אפוא בפני דילמה והוא לא ידע מה עליו לעשות; אם הוא ימול את בנו ומיד יצא לדרך הרי זה סכנה לתינוק, ואם הוא ימתין עד שהתינוק יחלים ויבריא - הרי הוא מעכב את הליכתו למצרים על פי ציווי ה'.
השאלה של משה היתה איזו מצוה חשובה והכרחית יותר: האם מילת בנו או שמא ההכרח ללכת ולהושיע את עם ישראל מארץ מצרים. משה רבינו החליט שחשוב יותר לבצע את רצונו של הקב"ה ללכת למצרים ולהושיע את ישראל ולכן הוא נמנע מלמול את בנו.
אם כן - שואל הרבי - הייתכן שה' רצה להמיתו? הרי הוא נשלח ע"י הקב"ה להציל את עם ישראל ואם הוא ימות כיצד הוא יוכל לבצע את השליחות? נניח שבמישור האישי משה רבינו נהג שלא כשורה, אך האם הנהגתו האישית אמורה להפריע ולהזיק לשליחות שנוגעת לששים ריבוא מישראל?! ובפרט כשהקב"ה אמר לו במפורש "לך ואשלחך לפרעה"! )'שיחות קודש'
תשל"ג, כרך א, עמ' 842.)
אלא יש לומר שהתשובה מונחת בכל הסיפור של השליחות עצמה. מהרגע הראשון כאשר הקב"ה הציע למשה את השליחות לגאול את עם ישראל ממצרים, משה סירב לעשות זאת בתואנות שונות. בתחילה הוא טען "מי אני ומה אני". לאחר מכן הוא אמר: הלא עם ישראל ישאל אותי מה שמו של הקב"ה. ושוב הוא טוען "והן לא יאמינו לי", ולאחר מכן טען "לא איש דברים אנכי", ולבסוף ביקש "שלח נא ביד תשלח" - תשלח מישהו אחר. במשך שבעה ימים הוא התמקח עם הקב"ה ולא רצה ללכת עד שלבסוף "ויחר אף ה' במשה" והקב"ה צוה עליו ללכת למצרים ולהוציא משם את בני ישראל.
מה משה עשה? הוא לא יצא מיד למצרים לבצע את השליחות, אלא חזר ליתרו ושאל את רשותו האם ללכת למצרים. לאחר שגם יתרו אמר לו "גיי גיזונטערהייט", משה החליט לקחת עמו את אשתו ואת שני ילדיו למצרים. כל אדם שהוא בעל משפחה יודע היטב עד כמה קשה הנסיעה עם תינוקות, צריך לארוז הרבה דברים, חיתולים ובקבוקים וכל חמש דקות צריך לעצור בדרך כי כאן הראשון רעב והשני צמא וכו'. ובכל זאת משה החליט לקחת עמו את המשפחה למצרים, שזה כמובן מאריך ומאחר את קיום וביצוע השליחות.