שיעורש"י: מילה של צדיק ('אתה תדבר' – וארא, ז, ב)

ב"ה

על פי ליקוטי שיחות חלק ט"ז, שיחה ג' לפרשת וארא • פרטים רבים המופיעים בשיחה הושמטו כאן, מומלץ לעיין במקור הדברים קודם השיעור. מה ההבדל בין 'כבד פה' לערל שפתיים? • כמה פעמים סירב משה לבצע את השליחות שהוטלה עליו? • וכיצד שוכנע החייל הקנטוניסט לבוא לביקור אצל הרבי הצמח צדק?

פתיחה

מרתק לעקוב אחרי הדו שיח בין משה רבינו לקב"ה. מרתק עוד יותר להשוות את הדברים מול הציות המיידי, ללא ויכוחים, שהיה לאבות ביחס לציווי ה'.

כשהקב"ה אומר לאברהם לעקוד את יצחק, הוא קם מוקדם בבוקר לעשות זאת. הוא לא חושב לרגע – מה תהיה עם ההבטחה 'כי ביצחק יקרא לך זרע'. הקב"ה ציווה, אז עושים.

אצל משה הדברים לא הולכים בקלות בכלל.

בתחילה, כשנגלה ה' למשה בסנה ומבקש ממנו לחזור למצרים, אומר משה (שמות, ג, יא): מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?

כשהקב"ה מבטיח שיעמוד לצידו, הוא שואל שוב (שמות, ג, יג): .. ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?

אח"כ (שמות, ד, א) טוען משה שהעם לא יאמינו לו, והקב"ה צריך לתת מופתים בידו, כדי לחזק את אמונת ישראל במשה.

שוב (שמות, ד, י) טוען משה: בי אדנ-י, לא איש דברים אנכי .. כי כבד פה וכבד לשון אנכי. גם אז הקב"ה נחלץ לעזרתו ומשיב: "אנכי אהיה עם פיך".

זה ממשיך שוב ושוב בטענות שונות של משה (ראה: שמות ד, יג; שמות ה, כב; וארא ו, יב; וארא ו, ל), עד שמגיע לטענה הנוכחית של משה (וארא, ו, ל) "הן אני ערל שפתיים, ואיך ישמע אלי פרעה?".

על שאלה זו עונה הקב"ה למשה בפסוקים הבאים.

ר' איסר קרא בבקשה את הפסוקים (וארא, ז, א-ב):

א. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. ב. אַתָּה תְדַבֵּר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה, וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

אהרן יהיה ה'נביא', מי שיביא את דברי הקב"ה אל פרעה. אתה תעמוד לצידו.

ר' זונדל קרא בבקשה את רש"י:

אתה תדבר - פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעת מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה

מה רש"י רוצה?

[לשמוע את הקהל]

רש"י מסביר מה תפקידו של כל אחד מהאחים בכוח: משה חוזר מילה במילה על דברי ה' [אגב: כנראה בלשון הקודש], ואילו תפקידו של אהרן יהיה להמליץ ולהטעים את הדברים באזני פרעה.

שאלה

כל טענת משה אינה מובנת כלל.

כמו שכבר הקדמנו, בפרשת שמות טען משה כלפי ה': "כבד פה וכבד לשון אנכי", והקב"ה השיב לו "אנכי אהיה עם פיך".

אז מה עכשיו? כל דיבור של משה אל פרעה יצריך ויכוח נוסף בינו לבין הקב"ה? מה לא היה טוב בהבטחת הקב"ה "ואנכי אהיה עם פיך", שכעת משה טוען שוב "אנכי ערל שפתיים"?

תשובה

טענתו הקודמת של משה שונה לחלוטין מטענתו הנוכחית.

אז משה טען 'כבד פה וכבד לשון אנכי'. אני מדבר בכבדות, באיטיות, ויהיה לי קשה להעביר מסרים לפרעה.

על כך ענה לו הקב"ה "אנכי אהיה עם פיך" – אני ידאג שהדיבור 'ילך בקלות'.

כעת משה שב וטוען טענה חדשה: בזמן שחלף מאז הביקור האחרון שלו אצל פרעה הוא גילה שהוא 'ערל שפתיים' – שפתיו אטומות, אינו יכול להוציא מילה בפה. אני לא מגמגם, אני אילם.

על כך משיב לו הקב"ה: "אתה תדבר את כל אשר אצוך, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה".

מסביר רש"י: בברכה מיוחדת נותן הקב"ה כוח למשה רבינו להוציא מילים ספורות מפיו, לחזור מילה במילה על דברי ה'. ואילו אהרן, שיעמוד לצידך, יעשה את כל העבודה וישכנע את פרעה במילים יפות ובהסברה מדוע נכון לו להוציא את בני ישראל ממצרים.

הוראה

כשהקליפות הם בתוקף, כשפרעה הוא המלך, ועם ישראל שקוע עמוק בגלות, אין דרך לנצח את הגלות במילים יפות.

אהרן הכהן לא נשלח לבד לפרעה. יחד איתו צריך היה לבוא משה, ולהוציא בקושי רב ובניסים כמה מילים מפיו. המילים הבודדות שיצאו מפיו של משה הן אלו שגרמו לפרעה להסיר את ההתנגדות, ולשבור את קליפת מצרים.

רק משה רבינו, הבא בכוחו של הקב"ה ביכולתו לשבור את קליפת מצרים, לנצח את פרעה ולגאול את ישראל.

רק כשיהודי מחובר לצדיק, למשה שבדור, יש ביכולתו להתגבר על הקליפות ועל הנפש הבהמית בכל בקום בו הוא נמצא.

סיפור

היה זה בתקופת ה"קנטונטיסטים" ברוסיה. אנשי צבא רוסיה היו חוטפים ילדים יהודים, כדי שאלו יגדלו ויתחנכו במחנות הצבא במשך עשרים שנה ויותר, כך יוכלו הם להיות חיילים ראויים וחזקים.

פעם הגיעו חוטפי הילדים לעיירה אחת, ולקחו בכוח בן להורים עניים, שלא הייתה להם כל אפשרות לתת כופר נפש כספי תמורת הצלת ילדם מיד החוטפים. כל תחנוניהם נפלו על אוזניים אטומות, וילדם נשלח למחנה צבאי סמוך למוסקבה.

כששמע דודו של הילד, שהיה סוחר אמיד, כי אחיינו נלקח לעבודת הצבא, החליט לעשות כל מאמץ על מנת להחזירו לבית הוריו. הוא בירר היכן מצוי האחיין, ובפעם הבאה שנסע לרגל עסקיו למוסקבה, הגיע אל המחנה הצבאי. הוא הביא איתו צרור שטרות כסף, שיחד את פקידי מחנה הצבא, ובתמורה הם אפשרו לו לבקר את האחיין שנעלם.

הובילו אותו בין המחלקות והצריפים במחנה הצבאי, עד שהגיע למחלקת החייטים, שם נגלה לעיניו הילד, כשהוא רכון על מכונת תפירה בין חבריו. הזמן הרב שחלף לא היטיב עם הילד, וכל סממן יהודי לא נראה עליו. דומה היה כי הוא התערה היטב בין חבריו הגויים, ובמקביל זנח לגמרי את עברו היהודי.

"רצונך שאדאג להוציא אותך מכאן, ולהשיבך לחיק הוריך?", שאל אותו דודו. "אין לי כל חפץ לצאת מכאן", השיב לו הילד, עליז ושמח. "אדרבה, אשמח להישאר כאן בין החברים".

הדבר חרה לדוד מאד. כאבו על הילד היהודי שנטמע בין הגויים היה עז. הוא החליט בליבו לקום ולנסוע מיד אל הרבי ה"צמח צדק" ולבקש את עצתו.

בבואו אל הרבי, הוא סיפר לו אודות הילד. הרבי השיב: "השתדל להביאו לליובאוויטש, ואפילו לזמן קצר".

התעודד האיש, קם ונסע שוב למוסקבה, שיחד את הפקידים, פגש בילד והתחיל לדבר על ליבו שיצטרף אליו לנסיעה לצורך מנוחה. הילד סירב. ניסה הדוד לשחד פקידים כדי שאלו ידברו על לב הנער, אך דבר לא הועיל. רק לאחר שכנועים רבים והבטחות, ואף לא מעט איומים, ניאות הילד להצטרף עם דודו למסע של מנוחה.

הדוד לא לקח אותו, כמובן, לנאות דשא כדי לנוח, אלא הובילו היישר לליובאוויטש.

הם באו לעיירה בערב שבת קודש. הם הצטופפו בין המוני החסידים באולם הישיבה, והמתינו לכניסת הרבי. לפתע הס הושלך בחדר, הרבי נכנס. החסידים נחלקו לשניים, ופילסו לו דרך מעבר באמצע. עבר הרבי בתווך, בין החסידים העומדים, ולפתע נפלו עיניו על הילד החטוף העומד לו ליד דודו. הביט הרבי על הילד במבט חד, והילד - חיל ורעדה אחזו בו.

"אני חש כאבים עזים בבטני, כאבים כה עזים, תיכף אמות!", התלונן הילד בפני הדוד.

למרות כעסו של הילד על תרמיתו של הדוד, וחרף רצונו העז לחזור מיד למוסקבה, הם נותרו בליובאוויטש במהלך השבת, וביום ראשון נכנסו ל"יחידות" אצל הרבי.

הביט הרבי ה"צמח צדק" בילד, ושאל: "נו, רוצה אתה לשוב למוסקבה?".

"לא, רבי", הייתה התשובה.

הרבי נתן לדוד הוראות בקשר לטיפול בילד, והילד נשאר בחזקתו. הוא גדל באווירה חסידית, ובבוא הזמן נשא אישה כשרה. לצבא לא חזר עוד.