'בת פרעה' בפריז? (סגנון חו"ל)

ב"ה

לקראת שבת פרשת וארא, תשע"ו

כולם מודעים לפיגועי הטרור בפריז, זוכרים את הפיגוע במרכול היהודי 'היפר כשר' שבו נרצחו ארבעה מבני הערובה ל"ע, הי"ד. לאחר מעשה התברר כי המחבל המבצע תכנן לתקוף בתי ספר יהודיים. גם המחבלים שביצעו את הפיגוע במערכת העיתון שרלי הבדו הכריזו בעבר שהם רוצים לרצוח יהודים בכל מקום אפשרי. אבל בכל סיפור יש גם קרן אור. רגע לפני שאנו עומדים להתייאש לגמרי מבני אנוש או מקבוצה מסוימת של אנשים, אנו מגלים התנהגות שמזכירה לנו ש"לא פסו אמונים מבני אדם", כלשון התהילים. שעדיין ישנם אנשים ישרים. במקרה של הפיגוע במרכול היהודי בפריז, היה זה סאנא באת'ילי, מהגר מוסלמי ממאלי, שהציל יהודים באותו יום שישי נורא. סאנא, שעבד במרכול, הסתיר חלק מהקונים היהודים בחדר הקירור שבחנות ובכך הציל למעשה את חייהם.

לפריז יש היסטוריה ארוכה עם יהודים. בעם ישראל ישנו רב מפורסם, שנקרא רבי יחיאל מפריז. הוא חי במאה ה-13 לספירה, ונמנה עם גדולי בעלי התוספות. באותם הימים, כידוע, לא היו שמות משפחה, ורבי יחיאל נקרא על שם עירו. כך הוא מכונה בעם היהודי עד היום הזה. בתקופתו, השליטה באירופה הייתה בידי הכנסייה, שלחמה ביהודים ובמוסלמים, אסרה עליהם להחזיק בתפקידים ציבוריים וחייבה אותם ללבוש בגד מיוחד שיזהה אותם ויבדיל אותם מן הנוצרים. עקב כך, היהודים חויבו לשאת על בגדיהם טלאי בצבעי אדום ולבן. באותה תקופה, אחד מהתלמידים של רבינו יחיאל התנצר, רח"ל, וכתב איגרת לאפיפיור ובה טען שהתלמוד מכיל ביטויים קשים ומבזים נגד מי שאינם יהודים. הוא ביקש ממנו שיצווה לשרוף את התלמוד. שלוש שנים לאחר מכן, ציווה האפיפיור שיחרימו את כל כתבי התלמוד. מלך צרפת, לואי התשיעי, הסכים לקבל את ההוראה, בתנאי שליהודים תינתן הזדמנות להגן על התלמוד.

בשנת 1240 התקיים ויכוח פומבי על התלמוד, שנקרא 'משפט פריז'. את היהדות ייצג רבי יחיאל מפריז, ועוד שלושה רבנים דגולים, והוא התקיים בחודש יוני בפריז בהשתתפות מלך צרפת. בראש חבר השופטים ישבה המלכה בלאנש מקסטיליה. אחת הטענות העיקריות שהשמיעו הנוצרים הייתה בקשר לפרשת השבוע. בשבועות האחרונים אנו קוראים בתורה על יציאת מצרים, ומגלים שגם שם, בשנים הקשות של הסבל היהודי במצרים, היו אנשים טובים שעזרו ליהודים. המקרה המפורסם מכולם הוא של 'בת פרעה' שהצילה את משה רבינו כאשר משתה אותו מימי היאור וגידלה אותו בביתו של פרעה אביה. היא נחשבת ל'חסידת אומות העולם' הראשונה בהיסטוריה. בפרשתנו אנו מגלים דבר נוסף. פרשת וארא סוקרת שבע מתוך עשר מכות מצרים. בסוף הפרשה, בעמוד האחרון ממש, מתארת התורה את המכה השביעית. משה רבינו מזהיר את פרעה בשם ה': "הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאוד...", ולכן: "שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה, כל האדם והבהמה אשר יִמָצא בשדה ולא יֵאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו". אין חכמות; מי שיישאר בחוץ ימות. ממשיכה התורה ומספרת: "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (שמות פרק ט). לראשונה אנו שומעים שבמצרים היו אנשים שאפשר להגדיר אותם "הירא את דבר ה'". הייתה להם יראת ה', והם אכן ניצלו; היתר שנשארו בחוץ – נכחדו. אומר הרבי בשיחה, שאותם "יראי ה'" לא הרגו יהודים כי הדבר נאסר עליהם כאחד משבע מצוות בני נח – שאסור להרוג! (שיחות קודש תשכ"ט, כרך א', עמ' 458 .( בפרשת בא נקרא על שאר המכות. ואחרי מכת בכורות, התורה מספרת שהמצרים גירשו את עם ישראל ממצרים "כי אמרו כולנו מתים" (שמות י"ב, ל"ג). אבל עם ישראל, לפני שיצא ממצרים, הספיק לקיים את ציווי הקב"ה: "וְנִצַלתם את מצרים" (ג, כ"ב). הם 'שאלו' מהשכנים "כלי כסף וכלי זהב ושמלות" (י"ב, ל"ד), ורק אז הסכימו לצאת ממצרים. ואז אנו מגיעים לפרשת בשלח, וקוראים שם ששלושה ימים אחרי שיצאו ממצרים, התחרט פרעה על ששחרר אותם, ושכנע את עמו שחייבים לרדוף אחרי בני ישראל ולהחזיר אותם בכוח למצרים: "משכם בדברים, לקינו, ונטלו ממוננו ושלחנום!" (שמות י"ד, ו – רש"י). הוא שכנע את עמו שיצטרפו אליו כדי להחזיר את כל הכסף שעם ישראל 'שאלו' מהמצרים. ואכן, העם הצטרף, וכולם עלו על הסוסים והגמלים שלהם ורדפו אחרי בני ישראל.

את הסיפור הזה לימד לפני קרוב לאלפיים שנה אחד מגדולי ה'תנאים', רבי שמעון בר יוחאי, ושאל שאלה פשוטה: "ומהיכן היו הבהמות הללו?", מניין היו למצרים כל-כך הרבה בהמות כדי לרוץ אחרי עם ישראל, הלוא בעשר המכות מצרים נחרבה כמעט לגמרי, וכבר לא נותר בה כלום, ופה אנו קוראים על "שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים" שגויסו כדי להחזיר עם שלם בחזרה למצרים. והרי למטרה כזו צריך שלצבא יהיו די סוסים וגמלים וכו'. מאיפה היו כל הבהמות הללו? ומשיב רבי שמעון דבר מעניין: אותם "יראי ה'" שהניסו את מקניהם אל הבתים, אותם 'צדיקים' שלא הרגו יהודים והאמינו בה', כשזה הגיע לרגע שבו הבינו שהפסידו את הכסף שלהם – הם הפכו את ליבם והצטרפו לפרעה במרדף אחרי בני ישראל. אחרי כל הניסים והמכות והאותות שעשה ה', ודרכם הביע את רצונו בצורה ברורה שעם ישראל ייצא ממצרים, למרות האמונה בה' – בכל זאת, כשזה הגיע לכיס, הם היו מוכנים להילחם בבני ישראל. "מכאן היה רבי שמעון אומר: כשר שבמצרים – הרוג".

רבי שמעון אומר שזו הסיבה לכך שגם הטובים שבמצרים טבעו בקריעת ים סוף, משום שגם הם יצאו להילחם בבני ישראל. הציטוט הזה מפיו של רבי שמעון היה אחת הנקודות המרכזיות בוויכוח הגדול בפריז לפני שמונה- מאות שנה. המלומדים הנוצריים שאלו, הייתכן שבתלמוד מופיע ביטוי כזה, שצריך להרוג אפילו מצרי טוב! השיב להם רבינו יחיאל, שרבי שמעון אמר זאת על המצרים שבאותו הדור של יציאת מצרים, ולא על המצרים שבדורות הבאים. אפילו דור אחד אחרי יציאת מצרים התורה מזהירה בחומש דברים, בפרשת כי תצא: "לא תתעב מצרי, כי גֵר היית בארצו" (דברים כ"ג, ה). ארבעים שנה אחרי יציאת מצרים, מזהיר משה רבינו את עם ישראל שאסור אפילו לתעב מצרי, ועל אחת כמה וכמה שאסור להרוג אותו. רבי שמעון לא יכול היה לפסוק נגד פסוק מפורש בתורה, אלא התכוון למצרים שהיו 'יראי ה'' ובכל זאת לא היו להם רחמים על בני ישראל. התשובה הזו לא סיפקה את הנוצרים, ואכן, בשנת 1244 ,הוחרמו כל ספרי התלמוד בצרפת. ביום שישי, ה-17 ביוני, הובאו אל כיכר העיר בפריז 40 קרונות של ספרי תלמוד, ובמשך שתי יממות שרפו את התלמוד, רחמנא ליצלן. עקב כך עזב רבי יחיאל את צרפת ועלה לארץ ישראל בראש קבוצה של שלוש-מאות רבנים. הוא התיישב בעכו, והקים בה ישיבה (ראה באריכות בשיחת פורים תשכ"ט; שיחות קודש תשכ"ט כרך א', עמ' 403 ,ובשיחת פרשת בשלח וכי-תשא אותה שנה).

למזלנו הפעם, באירוע הטרור בפריז, היה בחנות אחד שדמה לא ל"יראי ה'" במצרים שדאגו רק לעצמם, אלא ל"בת פרעה". המוסלמי שהציל חמישה יהודים תוך סיכון חייו, המשיך את המסורת של חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא" (רמב"ם הלכות תשובה ג, ה).