הכנות לחתונה הן פרוייקט רציני. מלבד החתונה עצמה, שהיא אירוע עם מאות אורחים ויתר הפרטים הקשורים בה, ובנוסף לכך ישנן ההכנות של החתן והכלה עצמם; החתן צריך למצוא לעצמו את הטוקסידו המתאים וכו', והכלה – כשמדברים על הכנות מדברים בעיקר עליה – צריכה למצוא את שמלת הכלה ויתר הבגדים שלה ושל שושבינותיה.
במשפחה דתית, בנוסף לכל אלו הכלה צריכה למצוא פאה שתתאים לצבע שיער הראש, ועוד אין ספור פרטים.
ויש את היום שאחרי החתונה; הזוג הצעיר צריך לדאוג שיהיה לו בית לגור בו, יש לרהט את הבית, ופשוט ליצור 'יש מאין'; בית חדש עם כל מה שצריך שיהיה בבית, רהיטים וכלים ואין לדבר סוף...
ויש את היום שאחרי החתונה; הזוג הצעיר צריך לדאוג שיהיה לו בית לגור בו, יש לרהט את הבית, ופשוט ליצור 'יש מאין'; בית חדש עם כל מה שצריך שיהיה בבית, רהיטים וכלים ואין לדבר סוף...
אך יש עוד הכנות, ההכנות הרוחניות. מכיוון שהזוג הולך להקים לא סתם בית, אלא בית יהודי, הרי שליהדות יש הרבה מה לומר בנושא הזה, כיצד על הזוג לחיות על-פי תורה. ישנן הלכות טהרת המשפחה, מקווה וכו', ניהול מטבח כשר וכו', ויש קורסים מיוחדים להכנת החתנים והכלות לחיי הנישואין. ההכנה החשובה מכל היא להכין את הגבר לכך שמהיום והלאה הוא מאבד את חירותו. אין לו באמת דעה בשום דבר, ו"כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה"...
הרבי היה נוהג לקבל ל'יחידות פרטית' כל זוג שעומד להתחתן. בין הדברים היה הרבי מתעניין אצל הזוג כיצד מתקדמות ההכנות לחתונה.
אצל חסידים היה ידוע, שאם החתן היה משיב שכבר שכר דירה, רכש רהיטים, הזמין אולם והדפיס הזמנות, הרבי היה מוסיף ושואל: "ואיך ההכנות הרוחניות מתקדמות? האם אתה לומד את ההלכות שאתה צריך לדעת לקראת החתונה?". ואם החתן היה עונה שהוא עושה את כל ההכנות הרוחניות; לומד את ההלכות ומשתתף בקורסי ההכנה לחתונה, לומד חסידות שתכין אותו נפשית לרגע המכונן בו יעמוד תחת החופה, היה הרבי שואל אותו: "ומה עם ההכנות הגשמיות? כבר שכרת דירה? ומה עם הרהיטים?" וכו'
מספרים על חתן אחד שנכנס לרבי, ונשאל על-ידי הרבי את השאלה המסורתית – מה קורה עם ההכנות לחתונה. החתן השיב שכבר שכר בית, וכו', והרבי שאל: ומה עוד?.. החתן הוסיף עוד פרטים על החתונה עצמה, אך הרבי עדיין לא היה מרוצה, ושאל שוב "ומה עוד". עד שהשיחה הגיעה לנקודה שבה לחתן לא היה יותר מה להשיב, והרבי שאל: "ומזוזות כבר קנית?"
•••
בפרשת השבוע אנו קוראים על קרבן פסח. התורה מצוה את משה ואהרון שיצוו את עם ישראל, שכל אחד ייקח שה וישחט אותו. הציווי למעשה היה לקחת את האליל המצרי ולשחוט אותו לעיני כל מצרים. את זה היה צריך לעשות בערב פסח, ממש ביום הארבעה עשר לחודש ניסן. והתורה ממשיכה ואומרת: "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף". מדוע? כדי שבשעה שהקב"ה יעבור בארץ מצרים, "בלילה הזה והכתי כל בכור", אזי "והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהי' בכם נגף" )שמות י"ב, י"ג(.
מכאן בא השם "פסח", מלשון ופסחתי עליכם – ה' דילג על בתי בני ישראל והם ניצלו ממכת בכורות. לאחר מכן, בפסוק כ"ג, משה מצווה את בני ישראל: "ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם". שואל האור החיים הקדוש על הפסוק: "הנה פשט הכתוב יגיד כי גם לדורות יצו דברים האמורים בענין ולא ראינו שעשו כן קדמונינו, גם רבותינו לא ציוו לעשות כן".
במצרים צוו בני ישראל לשחוט קרבן פסח ולגעת עם הדם על המשקוף ועל המזוזות. שנה לאחר מכן, עם ישראל המשיך להקריב את קרבן פסח, וכך במשך כל הדורות, אבל את החוק הזה, שחייבים לצבוע קצת את המשקוף ואת המזוזות בדם – לא נתקיים.
שואל האור-החיים, הרי מפשטות הכתובים משמע שמשה מצווה את עם ישראל שגם זה יהיה "חק לך ולבניך עד עולם", ואם כן, מדוע אין נוהגים כך?
מסביר הרבי בהתוועדות )חה"ש תשל"ד; שיחות קודש ח"ב ע' 168 )דבר מעניין מאוד: הרי המילה 'מזוזה', בלשון הקודש, כוונתה לשתי דפנות הפתח שעליו המשקוף. אומר הרבי, שמאותו ציווי שהקב"ה ציווה אותנו במצרים לגעת עם הדם על המשקוף ועל המזוזות, השתלשלה מצוות 'מזוזה', ששמים אותה על ה'מזוזה' – על דפנות הפתח של כל בית יהודי.
וכשם שבמצרים המטרה של מריחת הדם על המשקוף הייתה כדי "שלא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף", דהיינו כשמירה על כל מי ומה שנמצא בבית, כך גם למצוות מזוזה יש את כוח השמירה על הבית מכל מיני מזיקין שלא יבואו "אל בתיכם לנגוף".
כידוע, למצוות מזוזה יש שתי 'מטרות'. הראשונה והעיקרית כתובה בפרשה ראשונה של שמע: "וכתבתם על מזוזות ביתך". התורה מצווה לקבוע מזוזה בכל דלת, משום שבמזוזה כתובות שתי הפרשיות הראשונות של 'שמע', החל מהפסוק הראשון, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". כשיהודי שנכנס לבית ומבחין במזוזה על הדלת, הוא אמור להיזכר בקב"ה.
אלא שבנוסף לכך, למצוות מזוזה יש סיבה נוספת. טבעה של המזוזה הוא בהגנה על הבית ועל כל יושביו. הצד הזה במזוזה הוא פועל יוצא של ציווי הקב"ה למרוח את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות במצרים. וכמו ששם, במצרים, המריחה על המזוזות נועדה לשמירה מפני המזיקים, כך גם בכל הדורות ובכל המקומות, המזוזה היא שמירה, הגנה והצלה.
דברים דומים כתובים במכילתא, על הפסוק: "ופסח ה' על הפתח ולא יתן". וכך נאמר שם: "והלא דברים ק"ו, ומה אם דם פסח מצרים הקל, שאינו אלא לשעה ואינו נוהג ביום ובלילה ואינו נוהג לדורות, נאמר בו "ולא יתן המשחית", מזוזה שהיא חמורה... ונוהגת ביום ובלילה ונוהגת לדורות, על אכו"כ שלא יתן המשחית".הרי לנו שהיסוד למצוות מזוזה התחיל כבר במצרים.
ובאמת, שני החלקים במצות מזוזה אינם דברים נפרדים, אלא להיפך – האחד קשור בשני, ויותר מזה, אומר הרבי, אחד גורם את השני.
מדוע? מפני שכאשר יהודי נכנס לבית, רואה את המזוזה ונזכר בקב"ה, הדבר גורם לכך שתהיה לו הזכות שהקב"ה יגן עליו ועל הבית שבתוכו הוא נמצא. הביטחון בקב"ה עושה אותו כלי ראוי לקבלת השמירה וההגנה להן הוא זקוק )התוועדות ט"ו בשבט תשל"ד, שיחות קודש ח"א ע' .)352).
דבר זה אף בא לידי ביטוי בהלכה מעניינת )מסכת פסחים(, הדנה בשאלה, מה דינו של בית שבבעלות יהודי המשכירו ליהודי אחר. על מי מוטלת חובת קביעת המזוזה בפתחו – על המשכיר, או על השוכר.
ומשיבה הגמרא: "מזוזה, חובת הדר היא". מדוע? מונה רש"י שתי סיבות: א. הוא זה שפוגש במזוזה כל הזמן, בכניסתו וביציאתו, והוא זה שצריך לזכור את ה'. ב. רש"י מוסיף עוד סיבה חשובה. היות שהוא זה שחי בבית ונהנה מהשמירה של המזוזה, לכן חובתה עליו. ובלשון רש"י: "לפי שהיא משמרתו"
המילה מזוזה מורכבת משתי מילים מ-זו-זה. המילה "זו" היא לשון נקבה, ו"זה" – לשון זכר. מצוות מזוזה מקשרת ומחברת את ה'זו' וה'זה'. למי הכוונה?
על הקב"ה נאמר בשירת הים: "זה" א-לי ואנווהו" )שמות ט"ו, ב(. אנחנו פונים לקב"ה בלשון זכר. ואילו עם ישראל נקרא "זו", כדברי הפסוק: "עם 'זו' יצרתי לי" )ישעיהו מ"ג, כ"א(, בלשון נקבה. הלוא הקב"ה ובני ישראל הם בדוגמת זכר ונקבה, והמזוזה היא זו שמקשרת ומחברת כל יהודי לקב"ה.
אבל יש עוד משמעות ל"זו" ול"זה". המצווה הראשונה שזוג צעיר פוגש כשהוא נכנס לביתו אחרי החתונה זוהי מצוות מזוזה. כבר בדלת הם כבר מקיימים את מצוות מזוזה, והמצווה הזאת היא שמאחדת את ה'זו' וה'זה'. המזוזה מאחדת את בני הזוג, ומלמדת אותנו שיעור חשוב מאוד בחיי הנישואין: שה'זו', באה לפני ה'זה', שהסוד לנישואים מאושרים זה תמיד לזכור שה'זו' קודמת ל'זה'...