דרשה לקראת שבת פרשת בשלח תשע"ח, נכתב ע"י הרב שניאור אשכנזי שיחי'
אימא יהודייה חלמה שבנה יהיה כנר מפורסם. היא הציגה אותו בפני מורה ידוע לכינור וביקשה לשמוע את חוות דעתו על הכישורים הנדירים של בנה. הבן ניגן באוזני המורה והאימא אמרה בהערכה: "נכון שאם ילמד, יצמח להיות כנר מפורסם"?
"ארתור רובינשטיין, אמר המורה, הוא יצמח ארתור רובינשטיין". – "אבל ארתור רובינשטיין אינו כנר"? (הוא היה פסנתרן עולמי). - "נכון, השיב המורה, וגם בנך לא יהיה אף פעם כנר"...
השבת הקרובה מכונה בשם "שבת שירה", אך למען האמת מתאים לקרוא אותה: "שבת שירות". משום שקוראים בה שתי שירות: שירת הים בפרשת השבוע, ושירת דבורה בהפטרת הפרשה.
השירה הראשונה פרצה מול ים סוף. עם ישראל נחלץ ברגע אחד מצרה לאור גדול. פרעה רדף מאחוריהם ואילו הים נח לפניהם ברוגע ללא אפשרות מילוט. ואז קרה הבלתי יאומן: הים הגדול נפתח ועם ישראל חצה אותו בבטחה, וכאשר פרעה וחילו ירדו לתוך הים, המים שבו וסגרו עליהם. כך הם גם יצאו מעבדות לחירות וגם ראו את האויב שוקע במצולות. באופן ספונטאני פרצה שירה נרגשת מקרב משה והגברים, ואחר כך הצטרפו אליהם מרים והנשים.
השירה השנייה התרחשה כמאה שנים מאוחר יותר בתוך ארץ ישראל. עם ישראל סבל קשות מיבין מלך חצור, ממלכי כנען ששלטו בצפון הארץ. יבין סירב להשלים עם הכובשים החדשים וערך פרעות בבני זבולון ונפתלי שישבו סמוך אליו, באזור הר תבור ועמק יזרעאל. זעקת הסובלים הגיעה לאוזנה של "דבורה הנביאה", נביאה דגולה שהייתה "שופטת" את ישראל והיו עולים אליה לבירור ולמשפט. דבורההזעיקה גנרל צבאי בשם "ברק בן אבינועם" לצאת לעזרת השבטים. ברק היסס והתנה את גיוס הצבא בכך שדבורה תצטרף אליו, "אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי – לא אלך". דבורה הצטרפה אך הכריזה כי בעקבות מורך-הלב שהפגין, נפילת האויב תקרה ביד אישה ולא בידיו. "כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אישה ימכור ה' את סיסרא".
סיסרא, גיבור המלחמה ושר צבא יבין, יצא אל הקרב הגדול מול ברק, אך סערה גדולה שפרצה באופן נסי בלבלה את חיילי האויב והם נפלו לפני ישראל. סיסרא המבוהל ברח משדה הקרב והגיע אל המאהל של יעל, אשת חבר הקיני. יעל השקתה אותו חלב והוא נפל נרדם. היא הכתה בעוצמה בראשו עם היתד של האוהל והוא מת במקום. מאוחר יותר הגיע ברק נסער לאזור כדי לחפש את סיסרא והיא הציגה את הגנרל המת. ושוב פרצה שירת הודאה מקרבה של דבורה וברק בן אבינועם.
אולם כאן אפשר לשים לב לשינוי בולט בין השירה הראשונה לשנייה: בעוד שאת שירת הים הובילו הגברים ואילו הנשים רק המשיכו אחריהם מאוחר יותר, ככתוב: "אז ישיר משה ובני ישראל" ורק אחר כך "ותיקח מרים הנביאה את התוף בידה", בשירת ההפטרה ההתרחשות היא הפוכה. מי שמובילה את השירה היא דבורה, ואילו ברק רק ממשיך אחריה, ככתוב: "ותשר דבורה וברק בן אבינועם"
והשאלה מתבקשת: מדוע השירה השנייה מובלת ביד אישה בעוד שברק בן אבינועם היה מפקד הצבא וזה שהיה הראשון לחזות בניצחון הקרב ובמות סיסרא?
ההסבר המקובל בקרב המפרשים הוא, שדבורה הייתה יוזמת השירה. ראו בפירוש הרד"ק: "לפי שדבורה עיקר המעשה", אך זה גופא טעון ביאור: למה אישה הייתה זאת שיזמה את השירה?
במכתב ברכה שכתב הרבי מליובאוויטש לכיתת בנות שסיימה את הלימודים בבית הספר "בית רבקה" בניו יורק (אגרות קודש כז עמוד שטז וראו גם המכתב הקודם שם), העביר הרבי רעיון נפלא אודות חלוקת המנהיגות בין גברים ונשים וההתאמה לשני המאבקים הגדולים שאנו מנהלים בחיינו.
ראיתי פעם משל יפה, בספר המוסר החשוב 'חובת הלבבות' שכתב רבנו בחיי אבן פקודה: מלך גדול יצא למלחמה כנגד אויב מושבע שלו. המלך ניהל את הקרב בכישרון רב ושב לארצו עטור ניצחון. מיליוני אנשים יצאו לקראתו עם פרחים כדי לקבל את הגנרל המהולל, אך בין כולם עמד היועץ הקרוב של המלך ופניו היו מודאגות. המלך הבחין בדאגה של ידידו וקרא לו הצידה.
"מדוע הנך דואג"? היועץ הסביר כי הוא חושש אם המלך ינצח את המלחמה? "איזו מלחמה, הרי האויב הובס כליל"? - "כוונתי אל המלחמה האמתית, מול האויב הקשה ביותר ואני תוהה כיצד תמצא את הכוחות להתמודד מולו. אחרי שניצחת את האויב החיצוני, מתחיל המאבק מול האויב הפנימי, מול יצר הגאווה וההרס הפנימי שיסית אותך לחשוב שהכול מגיע לך והכול מותר בפניך".
בכך מבאר רבנו בחיי את דברי הפסוק בספר משלי: "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". הרבה יותר קל לנצח את האויב החיצוני מאשר את האויב הפנימי שאינו הולך לשום מקום.
נשוב אל דברי הרבי מליובאוויטש בנוגע לשתי השירות בפרשה: עם ישראל מנהל מאז ומתמיד שתי קרבות. קרב כנגד האויב הרחוק, החיצוני, אך אחרי שהקרב הזה נגמר, מתחיל הקרב האמתי: על הבית. על הדמות של החברה שתצמח כאן. זהו הקרב בינינו ובין עצמנו אודות הערכים והאידיאלים עליהם נבנה את בתינו.
הקרב הזה מתנהל הן ברחוב והן בתוך ביתנו פנימה, סביב אופי החינוך שיקבלו הילדים, על דמויות החברים שישחקו אותם ועל התכנים בהם הם יצפו, יקראו וימלאו את ראשם.
וכאן חילק הקב"ה באופן בולט את האחריות לניהול הקרב. המלחמה החיצונית, הקשה והאכזרית, הופקדה בידי גברים, כדברי חז"ל: "איש דרכו לכבוש ואין אישה דרכה לכבוש", אך את ניהול הקרב הפנימי, על הבית, הפקיד הקב"ה בידי הנשים. את הקרב הזה הן יודעות לנהל טוב מהגברים.
ולכן השירה הראשונה מושרת בעיקר בפי משה. שכן הקרב כנגד פרעה התנהל בחוץ לארץ ועל אדמת המדבר. אולם המלחמה מול סיסרא התנהלה על אדמת הארץ, מתחת לבית והקרב הזה צריך להתנהל דווקא באמצעות הקול הנשי, ואילו הגברים אמורים לתת תמיכה מאחור. עד כאן דברי הרבי.
משמעות הדברים היא רבת משמעות: ההבדל בין גברים לנשים אינו מסתכם ברמה הפיזיולוגית, הכוונה היא בעיקר לשני סגנונות לחימה, לכלים שונים בהם משתמשים לפעולה מול האויב.
את האויב החיצוני, אנו אמורים לסלק ולחסל. לרדוף ולהכות בו עד חורמה, והתפקיד הקשה הזה מתאים יותר לגברים, שסגנון המלחמה שלהם הוא כוחני ואגרסיבי. מול האויב הפנימי, בתוך החברה היהודית והישראלית עצמה, אנו אמורים לחולל פעולה בדיוק הפוכה: לאהוב ולקרב כדי להאיר את הנקודה המשותפת לכולנו ולפעול בה שינוי. והתפקיד הזה מתאים יותר לסגנון הפעולה הנשי, שהוא חותר לחבר, לקרב ולשתף.
כך מספרת הגמרא (ברכות י,א): רבי מאיר בעל הנס, סבל קשות מקבוצת בריונים שהתגוררה מתחת לביתו. [הם היו מבצעים עסקאות סמים וחלוקת רכוש מתחת הבית..]. רבי מאיר פנה לקב"ה בתפילה שהם יסתלקו מחייו וימותו, אך ברוריה, אשתו החכמה, תיקנה אותו ואמרה שעליו להתפלל שהם ישובו בתשובה ולא ימותו. ברוריה הוכיחה את טענתה מפסוק מפורש: "יתמו חטאים מן הארץ", "חטאים ולא חוטאים", עלינו לפעול כדי להרוס את הרֶשע ולא את הרַשע. שכן כל יהודי נושא חיבור עצמי לקדושה וכל תפקידנו הוא לגלות בו את האור הזה.
ביום שישי השבוע, י' שבט, אנו מציינים 67 שנים למאורע היסטורי ששינה את פני היהדות בדור האחרון. זאת לא תהיה גוזמא לקבוע כי החיים היהודיים המוכרים לנו היו שונים לחלוטין לולי אותו מעמד.
הרבי מליובאוויטש קיבל על עצמו את נשיאות חב"ד, וסובב את הגה הספינה היהודית. הרבי הכריז כי עלינו לצאת למלחמת תנופה כדי להפיץ את האור היהודי, אך הסגנון של מלחמת התנופה יהיה עם אהבה ולא עם שנאה. האמירה החשובה של הרבי הייתה, כי אנו לא נאבקים כנגד אויב, אלא כנגד יהודים כמונו, שרוצים בדיוק את מה שאנחנו רוצים. בעומק הנפש כולנו שואפים באותה מידה להיות קרובים לקב"ה, ותפקידנו הוא להאיר ולהעצים את הטוב הפנימי שטבוע בכל אחד.
הרבי הכריז על "עשרת המבצעים", עימם נצא אל הרחוב ונציע לכל יהודי לטעום את מצוות התורה. כך שבמקום לתקוף את הזולת ולהסית כנגד חילולי השבת שלו, מוטב להציע לו להכיר את השבת עצמה. להזמין אותו לסעודת שבת, להציע לאישה להדליק נרות ולטעום בעצמה את טעמה הנפלא של יום המנוחה. השיטה של הרבי היא מספיק בטוחה בעצמה כדי לפרוץ את החומות ולהציע את היהדות לכל יהודי ויהודי. לאפשר לו לטעום מהאוצר ששייך לו עצמו.
הנה סיפור מופלא: זה היה לפני 23 שנה על יד העיר דייטונה בפלורידה. שני בחורים צעירים בשם אהרן ליפסקר ושלומי גרוסמן היו בנסיעה ארוכה בחזרה לכיוון מיאמי. שניהם היו פעילים בארגון "אלף", שדואג לרווחתם של אסירים יהודיים בבתי כלא בארצות הברית. הם שבו מביקור אצל אסיר יהודי, שיושב בודד בבית כלא מרוחק בין אלפי פושעים גויים מהסוג הגרוע ביותר.
לפתע הבחינו לחרדתם כי מד הדלק יורד ולפניהם 300 קילומטר עד מיאמי. מכשירי הניווט עוד לא היו נפוצים והם חיפשו נואשים תחנת דלק. הם פחדו לחשוב על אפשרות שייאלצו לבלות את הלילה לבדם על הכביש הנידח בו נסעו.
ברגע האחרון הם מצאו תחנה קטנה על יד העיר דייטונה. עובד התחנה שמילא את המכל, הביט בהם שוב ושוב וכשסיים שאל אם יהיו מוכנים לצאת מהרכב ולהתלוות אליו למשרדו? הבחורים נעשו עצבניים. הם בעצמם לא הבינו מדוע הסכימו לו, אבל מסיבה כלשהי נענו. הם צעדו מאחורי תחנת הדלק ושם ראו איש זקן יושב ובוהה. העובד פנה אליו ואמר: "אבא, הנה הם, הם באו לקחת אותך!".
הבחורים הביטו זה על זה ולא ידעו מה לומר. הזקן התעניין מאיפה הם מגיעים? הם סיפרו כי הם חסידים של הרבי מלובאוויטש והתגלגלו לאזור כדי לעזור לאסיר יהודי בודד להניח תפילין. הזקן ההמום פרץ בבכי וביקש מהם לשבת. האו סיפר להם סיפור מדהים: הוא גדל לפני השואה בבית חסידי. כל בני משפחתו, אשתו, הוריו, אחיו ואחיותיו נרצחו בידי הגרמנים. אך בעוד גופו שרד את המלחמה, נפשו נשרפה באדי המחנות. הוא הגיע לאמריקה הרוס ולא הבין כיצד אפשר לחיות חיים נורמליים. הוא בעיקר לא הבין איך יהודים דתיים יכולים להמשיך לשמור תורה ומצוות. הוא היה נחוש להשאיר מאחוריו כל זכר לעברו היהודי. בתחילה גר בעיר גדולה בפלורידה, אך כיוון שהיה שם בית כנסת רפורמי, זה לא היה מספיק רחוק בשבילו והוא עבר לעיירה קטנה ליד דייטונה. שם היה יכול להיות בטוח שלא ייאלץ לראות יהודים. הוא התחתן עם אישה גויה, ילד שלושה ילדים ואחד מהם היה זה שמילא עבורם את המכל בדלק.
השנים חלפו, לילה אחד לא הצליח להירדם והחל לזפזף בין ערוצי הטלוויזיה. באחד מערוצי הכבלים הראו אדם מבוגר שמדבר בהתלהבות באידיש. הוא היה המום. הוא לא שמע את השפה הזו עשרות שנים. על המסך גלש כיתוב שזאת התוועדות חסידית בבית מדרשו של הרבי מליבאוויטש בברוקלין. לפתע שמע את הרבי אומר כי הנביאים מבטיחים ש"לא יידח ממנו נידח" והקב"ה יאסוף כל יהודי ויהודייה ויאסוף אותם אל הגאולה. שום יהודי לא יינטש. שום יהודי לא ילך לאיבוד.
הוא הרגיש שהרבי מדבר אליו ישירות ואומר לו: אתה בן לעם היהודי, היית בן ונשארת בן. בבוקר הוא אסף את בני משפחתו וגילה להם שהוא יהודי. הוא אמר כי הרבי על המסך הבטיח שיום אחד, יבואו לקחת אותו מכאן. ולכן כשבאתם לכאן, הוא סיכם בהתרגשות, בני אמר: 'אבא, באו לקחת אותך'! בדיוק כמו שהבטיח הרבי על המסך ...
זו משאת נפשו של הרבי: להוציא כל יהודי מגלותו הפרטית ולהביא את כולנו לגאולת עולם כעת נאו.