בשנת 2016 סער העולם מאימת נגיף ה'זיקה'. הכול רעדו מפני היתושים, בעיקר בברזיל, שם יש יתושים רבים, והתפרצה שם מגפת הזיקה. תינוקות רבים נולדו עם מיקרוצפליה – מחלה גנטית שמאופיינת בראש קטן יחסית לגוף ופיגור בהתפתחות הקוגניטיבית של התינוק. רופאים טענו שיש קשר בין שתי התופעות.
זמן רב שלא ראיתי כותרות בתקשורת על נגיף הזיקה, ונראה שהפחד מעט שכך, אבל רבים לא יודעים שבברזיל ההמלצה הייתה לא ללדת תינוקות עד שנת 2018 ,ואולי אף מעבר לכך. השלטונות הגיעו למסקנה שאם קיים חשש שאחוז מסוים של תינוקות ייוולד עם הבעיה הזו, מוטב שלא ללדת ילדים כלל. כך מגיב העולם לבעיות שעולות על הפרק...
הבה ונבחן כיצד מתמודדים יהודים עם אתגרים כאלו: במקביל להתפרצות ה'זיקה', הותקף אברך צעיר כבר 30 ,מורה בבית- ספר יהודי במרסיי שבצרפת, על-ידי טרוריסט עם סכין. המורה, שהיה בדרך לבית-הספר, נפצע וניצל בנס ממוות.
כתוצאה מכך, ראש הקהילה היהודית במרסיי קרא ליהודי צרפת להסתיר את הכיפה שעל ראשם. זו תגובה רציונלית רגילה. אם 'זיקה' מאיימת על היריון – מפסיקים ללדת. ואם הכיפה מסכנת חיי יהודים – נסיר אותה...
אבל התגובה של הקהילה היהודית בצרפת להצעה הזו הייתה שונה לגמרי. ההכרזה הזו עוררה גל מחאות אדיר, מהרב הראשי ועד לבכירי מערכת השלטון במדינה, שטענו שהסתרת הכיפה היא פרס ועידוד לטרור. כתגובת נגד, צרפתים רבים החלו לחבוש כיפה כהזדהות עם היהודים חובשי הכיפה.
הוויכוח הזה, איזה סוג של תגובה מתבקשת כשניצבת בפנינו בעיה, היא למעשה שאלה עתיקה.
בתחילת חומש שמות מסופר על גלות מצרים. שם השאלה הזו הייתה במלוא עוצמתה, כשפרעה גזר "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו". מספרת הגמרא (סוטה יא, ב): "עמרם, גדול הדור היה. כיוון שראה שאמר פרעה כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשווא אנו עמלים. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולם וגרשו את נשותיהם".
לעמרם, אביו של משה רבנו והמנהיג היהודי במצרים, הייתה תגובה כמו בברזיל. אם זו סכנה לחיי התינוקות, מוטב שלא ללדת ילדים. במצרים זה היה סיכוי של חמישים אחוז: אם תיוולד בת, היא תחיה. אם יהיה זה בן , יושלך ליאור. הסכנה הייתה גדולה מאשר היום.
מוסיפה הגמרא ומספרת: "אמרה לו בתו, אבי! קשה גזרתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזרתו ספק אין מתקיימת, ואתה צדיק בוודאי שגזרתך מתקיימת".
אותו ויכוח שקיים היום בצרפת ובברזיל כבר היה במצרים. עמרם טען שעכשיו לא הזמן ללדת ילדים, ומרים התעקשה שאסור להיכנע לטרור של פרעה, אסור 'להתקפל', אלא להיפך; אנו נמשיך לעשות את שלנו, ובזכות בטחוננו באלוקים – נזכה לישועה.
וכפי שאומר הרבי בשיחה: "למרות שמצד השכל היה מקום לעשות חשבון שאין זה הזמן המתאים לקיום הציווי ד'פרו ורבו', דמכיוון שפרעה גזר 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' הרי 'לשוא אנו עמלין', אף- על- פי- כן מעלתן של נשי ישראל היא שלא התפעלו מ'חשבונות' אלו והמשיכו למלא את תפקידן להעמיד בנים ובנות מתוך אמונה ובטחון בקב"ה. "
"ומי פעל זאת? מספרת הגמרא – ילדה קטנה ששמה מרים, שהיא פנתה לאביה בתמימות ילדותית ואמרה לו: גזרתך קשה משל פרעה! וכתוצאה מזה נולד משה רבינו, 'מושיען של ישראל', שהוציא את בני ישראל ממצרים והביא אותם לקבל את התורה בהר סיני" (התוועדויות תשמ"ג, ג, עמ' 1481).
בסיפור הזה הגברים היו מציאותיים יותר, והנשים אלו שטענו שיש להתעלם מן המציאות. ומי צדק?...
מכאן לפרשת השבוע, משפטים: בסוף הפרשה מופיע המשך הסיפור של מתן תורה, ובה הסיסמה המפורסמת ביותר של המעמד – 'נעשה ונשמע'. מעניין, שבפעם הראשונה שבני ישראל נשאלו על-ידי אלוקים אם ברצונם לקבל את התורה, מסופר בפרשת יתרו: "ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות יט, ח).
בפרשתנו אנו למדים שוב, שכאשר משה בא וסיפר לעם "את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (כד, ג). פעמיים אנו שומעים את התשובה הברורה, בקול רם, "כל אשר דבר ה' נעשה ". כל מה שאלוקים אומר, נקיים בלי שום שאלות.
רק כמה פסוקים אחר-כך אנו למדים על התשובה המפורסמת: "ויקח את ספר הברית, ויקרא באוזני העם, ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (כד, ז). פה אנו כבר שומעים תשובה אחרת. נכון, 'נעשה', אבל ברצוננו גם 'לשמוע', להבין את הטעמים למצוות.
מה פתאום השתנה, שהם גם רוצים להבין?
את התשובה לכך אפשר אולי למצוא בתוך הפסוקים עצמם. בפעמים הקודמות מודגש, שאת התשובה הזו ענו "כל העם". ואילו הפעם לא מוזכר שכל העולם ענה, אלא "ויאמרו". הם אמרו. לא כתוב כמה ומי.
אולי יש לומר, שבפעמים הקודמות, כשדובר על 'קבלת עול' – לעשות בלי לשאול שאלות, כולם הסכימו, אבל אלו שרצו גם 'לשמוע', מלשון הבנה, היו הגברים. הנשים הצדקניות שיצאו ממצרים – להן הייתה אמונה חזקה ופשוטה, שאם הקב"ה אמר להן לעשות משהו – עושים. לא צריך להבין למה.
אבל הגברים שגם במצרים לא החזיקו ברמת אמונה כזו, סרבו ללדת ילדים מפני שהיו 'ריאליים', גם כאן, למרגלות הר סיני, לא הייתה להם את ה'קבלת העול' הזו. הם הכריזו 'נעשה', אך גם 'נשמע'. הם דורשים להבין.
יש ביטוי מפורסם: ש"כל פסימי אומר שהוא ריאלי". הגברים אינם ריאליים, כי אם פסימיים. הנשים התברכו באופטימיות טבעית, ולכן בזכותן יצאנו ממצרים. וכמו שהמדרש אומר: "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים", ובזכותן גם אנו ניגאל!