כשראש ממשלת קנדה, מר סטיבן הרפר ביקר בישראל, הוא נאם בכנסת. והוא הביע את תמיכתה הבלתי מסויגת של קנדה בישראל תוך שהוא מסביר שלדעתו זהו הדבר הנכון והצודק ביותר, אף שהרבה יותר קל ונעים להצטרף ללהקת המגנים את ישראל.
ההיסטוריה הוכיחה – כך אמר – שאלו שהתחילו בשנאת יהודים, בסופו של דבר הם שנאו כל אחד שלא היה כמותם. הכוחות שאיימו על ישראל, תקפו את ארה"ב ב-11.9 ,ראינו שזה מאיים על כולנו ולא רק על ישראל, אמר סטיבן הרפר, אם לא נגן על ישראל – אנחנו ניסוג לאחור.
המחלה של האנטישמיות – הוסיף ראש ממשלת קנדה – הובילה למחנות המוות. צריכים לדעת שזה עדיין קיים, רק בצורה מתוחכמת יותר. אנשים שמעולם לא יאמרו מפורשות שהם שונאים יהודים, יכולים לומר בפשטות שהם "נגד המדיניות של ישראל". אלו הם הפנים של האנטישמיות החדשה. "אנחנו נעמוד לצד ישראל באש ובמים", סיים את דבריו.
לפניו נאם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שדיבר על תמיכתה של קנדה בישראל. בין הדברים הוא סיפר על חייל יהודי יליד טורונטו בשם בן דונקלמאן שנלחם במלחמת העולם השניה, וכשחזר לקנדה והתחיל להסתדר בחיים נורמליים, פרצה מלחמת השחרור. הוא החליט אפוא לנסוע לארץ ולהתנדב לצבא היהודי שנלחם על ארצו. הוא הביא אתו את הנסיון הקרבי שהוא רכש במלחמת העולם השניה, השתתף בפריצה לירושלים, אחר-כך הוא התמנה למפקד חטיבה שבע, והשתתף בקרבות בגליל, והוא היה זה שכבש את נצרת.
בספרו "נאמנות כפולה" מספר דונקלמאן שכאשר הוא הגיע לנצרת, הוא ידע שמדובר במקום רגיש, משום שהעיר הזאת היתה חשובה לדתות אחרות, ואם יפציצו את העיר – זה ירגיז את כל העולם. לכן הוא לא רצה לפגוע בעיר. הם נכנסו לעיר וכמעט שלא היתה התנגדות מצד התושבים. הם הגיעו למרכז העיר ואז נגשו אליהם כמה אנשי דת נוצרים ובקשו מהם שלא לתקוף את העיר. דונקלמאן הציע להם לחתום על "הסכם כניעה" ואז לא יאונה להם כל רע. הם אכן גייסו גם את הנציגים המוסלמים וביחד חתמו על הסכם כניעה לישראל והניפו דגל לבן. התמונה של חתימת הסכם הכניעה התפרסמה בשעתו ב'ניו יורק טיימס'.
אבל יש משהו שהוא לא כתב בספרו: באותם ימים הוא קיבל לפתע הוראה מהמפקדים שלו לגרש את כל התושבים של נצרת מבתיהם, כמו שעשו אז בהרבה כפרים. בן דונקלמאן הודיע שמכיון שהוא עצמו הבטיח להם שלאור חתימתם על הסכם הכניעה לא יאונה להם כל רע – הרי שבשום אופן הוא לא מוכן לבצע את המטלה הזאת. אולם המפקדים הודיעו לו שזו פקודה חד משמעית. הוא ביקש לקבל אותה בכתב, אבל מעולם לא קיבל אותה, ולפיכך תושבי נצרת נשארו בבתיהם.
כמו תמיד בהיסטוריה היהודית, שום דבר לא חדש, וגם הסיפור הזה כבר התרחש בעבר.
בפרשתנו, פרשת משפטים, הקב"ה מבשר לעם ישראל שהוא יביא אותם לארץ המובטחת: "כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי... והכחדתיו". ואז התורה מזהירה: "לא תשתחווה לאלהיהם... ולא תעשה כמעשיהם... כי אתן בידכם את יושבי הארץ וגרשתמו מפניך, לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית, לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם" (שמות כג, כג-כד; לב-לג).
התורה מזהירה את בני ישראל שכאשר הם יבואו לארץ ישראל, שלא ישאירו אף אחד מהתושבים שגרו שם קודם לכן. וכל כך למה? כדי שהם לא יושפעו מהם לעבוד עבודה זרה.
באותה עת נהגו תושבי כנען לשרוף את ילדיהם ל"ע רח"ל לעבודה זרה שלהם. בחפירות הארכיאולוגיות שהתקיימו בירושלים נמצאו עצמות שרופות של ילדים קטנים רח"ל. ולכן הקב"ה הזהיר שאסור לכרות איתם ברית שלום, שכן כל זמן שהם עובדים את האלילים שלהם – אין להם מקום בארץ ישראל. חייבים "לשכנע" אותם בטובות או בכוח לנטוש ולעזוב את ארץ הקודש שאין בה מקום לעובדי עבודה זרה.
אבל אם הם מוכנים לקבל על עצמם את האמונה בה' אחד, הרי שהם יכולים להשאר לגור בארץ הקודש (ראה אוה"ח עה"פ; רמב"ם הלכות מלכים ו, ה, ועוד).
ואכן כאשר יהושע כבש את הארץ, הוא נהג כך. בספר יהושע פרק ט' אנחנו קוראים על יושבי גבעון שהיתה בתוך ארץ ישראל (תשעה ק"מ צפונית לירושלים). יושבי גבעון הלכו "ויקחו שקים בלים... ונעלות בלות ומטולאות ברגליהם ושמלות בלות עליהם... וילכו אל יהושע... ויאמרו אליו מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו לנו ברית".
הגבעונים באו לבני ישראל, כשהם נראים כאילו הם הלכו מרחק רב וסיפרו שהם אכן באו מארץ רחוקה והם מעוניינים לכרות ברית שלום עם ישראל.
"ויאמרו איש ישראל אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית" – הרי הקב"ה צוה עלינו בפרשת משפטים "לא תכרות להם ברית", ואם-כן אולי אתם מהעמים שגרים בתוך הארץ ואסור לנו לכרות עמכם ברית.
השיבו להם הגבעונים: "ויאמרו... מארץ רחוקה באו עבדיך... ואלה שלמותינו ונעלינו בלו מרוב הדרך מאד". בני ישראל השתכנעו מדבריהם "ויעש להם יהושע שלום ויכרות להם ברית לחיותם וישבעו להם נשיאי העדה".
לא עבר זמן רב, וכבר התגלתה התרמית. "ויהי מקצה שלשת ימים... וישמעו כי קרובים הם אליו ובקרבו הם יושבים, ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה בה'".
כאשר יהושע גילה שהם רימו אותו, בכל זאת הוא לא העניש אותם, למרות שכאשר השבועה היא בטעות – ניתן להפר אותה.
וכל כך למה? מסביר הרבי ('לקוטי שיחות' כרך ה עמ' 152 (מה שמובא בהרבה מפרשים, שאילו השבועה היתה מופרת היה יוצא מזה חילול השם, כי העולם הגדול שמסביב לא יודע את כל הפרטים הצדדיים שהם אנשים שכבר התגוררו בארץ כנען והם שיקרו וכו'. העולם היה שומע רק שיהושע ונשיאי העדה נשבעו לשבט של נוודים שלא יגעו בהם לרעה ואפילו כרתו עמם ברית, ואחר כך הרגו אותם, ובוודאי שזה היה גורם לחילול השם גדול.
החשש היה שעמים אחרים יגידו שאי אפשר להאמין ליהודים ושהם שקרנים. ולכן, אע"פ שזה היה נגד ציווי התורה "לא תכרות להם ברית", מכל מקום, העבירה של חילול השם כל כך חמורה עד שהיא דוחה את הציווי הזה. לפיכך יהושע עמד בהבטחתו ולא נגע בהם לרעה.
מאותה סיבה ניתן לומר שאותו בן דונקלמאן, החייל היהודי מקנדה, נהג על פי הלכה. כי אחרי שנחתם הסכם כניעה שהתפרסם בכל העולם – בוודאי שאסור היה להפר אותו, ולו רק מצד האיסור של חילול השם.
ההוראה עבורנו פשוטה וברורה, זה לא מספיק שהמעשה אותו אנחנו עושים הוא נכון מבחינה הלכתית ומוסרית וכיו"ב. אם האנשים בסביבה שרואים את המעשה, והם – מתוך בורות או חוסר ידיעת הפרטים – ידמו בנפשם שזהו מעשה לא מוסרי – אסור לעשות זאת.
וכפי שהרבי אמר פעמים רבות, שכאשר מדובר בנושא של קידוש השם או הפכו, מה שקובע זה לא מה באמת התרחש כאן, אלא כיצד השני יפרש את המעשה הזה (ראה 'שיחות קודש' תשל"ב כרך ב עמ' 217, ועוד).