בהיסטוריה החסידית היו שני אחים שהפכו לצדיקים מפורסמים. הם לעולם לא נפרדו, אלא תמיד הלכו ביחד שלובי זרוע.
הכל התחיל באבא המיוחד שלהם, יהודי בשם אליעזר ליפמן, שהיה ידוע בעושרו ובנדיבות לבו. הוא פגש פעם בקבצן שעשה את דרכו אל הכפר בליטא. הוא עצר את מרכבתו והזמין אותו להכנס. אולם הקבצן סירב באומרו שהוא עדיין לא הרוויח מאומה כל היום.
"ומה יכולת כבר להרוויח?" התעניין העשיר טוב הלב.
"הרבה! עשרים או חמישים דוקאטים, אולי" השיב הקבצן.
"אתן לך אותם, בוא ועלה על המרכבה".
"לא" השיב הקבצן העקשן, "איני יכול לעלות!".
"למה לא? הלא לא תפסיד שום דבר".
"אמת! אבל הכסף זה לא הכל. אני מוכרח לחשוב על אותם אנשים שפותחים בקביעות את דלת ביתם אחת לשבוע. הם פותחים את דלתם ואת ליבם בפניי, ואם הם לא יראו אותי היום, הדבר ידאיג אותם".
"אל תניח לזה להדאיג אותך" אמר לו ר' אליעזר ליפמן. "אני עצמי אלך מדלת לדלת וארגיע אותם בשמך. אבל אנא בוא עמי – איני יכול לראותך הולך רגלית מרחק שכזה".
הקבצן, שהיה שליח במסווה, הסיר את מסכתו ובירך את אליעזר ליפמן על כך שעבר את המבחן. הוא בישר לו כי יוולדו לו בנים צדיקים. ואכן נולדו לו שני האחים המפורסמים רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק.
ר' זושא היה האח הבכור והוא נמשך ראשון לשיטת החסידות ולדרך החיים שלה. אחרי מאמצים רבים הוא הצליח לשכנע ולמשוך את אחיו ר' אלימלך להצטרף גם הוא לחסידות, ומאותו רגע היו השניים בלתי-נפרדים.
ביחד חוו האחים את חרדת הקודש ואת ההתלהבות ששררה במעזריטש. יחד הם התקבלו אצל המגיד הגדול שקיבל אותם כתלמידים מן המנין. ביחד הם בחרו לחיות שלוש שנים בגלות קשה, וביחד הם נסעו ברחבי האזורים הכפריים של פולין תוך שהם "מעלים ניצוצות" ומציתים את הלבבות בכל מקום שהגיעו אליו.
מסורת אחת מספרת שכל מקום שהם שהו בו – ולוּ גם ללילה אחד – הסתפח על ממלכת החסידות, ואילו מקומות שאליהם לא הגיעו – נותרו מחוץ לחסידות. אגדה מוזרה מספרת על שני האחים שהגיעו אל כפר קטן על יד קרקוב מתוך כוונה ללון שם. אולם האחים חשו לפתע חסרי מנוחה וחשו שעליהם לעזוב את המקום, והם עזבו עם רדת הדמדומים. שם הכפר היה אושוויץ...
לפעמים, כשהם היו מגיעים לפונדק מסוים, הם היו מבחינים שבעל הפונדק היהודי אינו ישר בהתנהלותו והוא מרמה את הקונים. אחד הקונים משלם עבור כוס גדולה ואילו הבעלים נותן לו כוס קטנה, או שהוא "שוכח" להחזיר את העודף וכיו"ב.
האחים היו מתיישבים במקום בולט במרכז הבר שמשם בעל הפונדק יוכל לשמוע את שיחתם, ואז ר' אלימלך שימש בתפקיד ה"רבי" ואילו ר' זושא שימש בתפקיד ה"חסיד". החסיד היה פונה אל הרבי ומתוודה על חטאיו, הוא סיפר לו שהוא מרמה את הקונים שלו ומשקר אותם ולא מחזיר להם כסף שהוא חייב להם. עכשיו הוא מביע חרטה עמוקה על מעשיו הרעים ומעוניין לחזור בתשובה ומבקש מהרבי דרך תשובה על חטאיו.
ואז ה"רבי" ר' אלימלך היה מסביר לו את חומרת המעשים, ומצד שני מעודד אותו שאף פעם לא מאוחר ל עשות תשובה ונותן לו "דרך תשובה" מפורטת ומדויקת.
בעל הפונדק היה כמובן מאזין לכל השיחה הזאת והדברים היו נכנסים אל לבו. שעה קצרה לאחר מכן הוא היה דופק על דלתו של ר' אלימלך ומספר לו שגם הוא חוטא באותם עבירות וגם הוא מרמה את הקונים. מכיון שמצפונו מייסר אותו הוא מעוניין לעשות תשובה ומבקש את עזרתו של הרבי. וכך היו האחים נוסעים מכפר לכפר ומעוררים את האנשים לתשובה.
חורף אחד התגלגלו האחים בדרכים, ולא מצאו מקום מחסה אלא רק בפונדק כפרי אחד שבו נחגגה באותה שעה חתונה. כמה בריונים שתויים שחיפשו להשתעשע, ביקשו להתל בשני האורחים הלא-מוזמנים שהתכנסו בפינה חשוכה מאחורי התנור. הם הניחו את ידיהם דווקא על ר' זושא ואילצו אותו לרקוד עבורם. כאשר הוא לא השביע את רצונם כראוי הם הכו אותו ואז עזבו אותו. כעבור שעה הם החלו את הכל מחדש, וכך נמשך הדבר עד שעה מאוחרת בלילה.
ר' אלימלך תמה באוזני אחיו "מדוע הם לוקחים דווקא אותך פעם אחר פעם?" ור' זושא השיב לו בגניחה חלושה כי "כך רצונו של הקב"ה". "יש לי רעיון" אמר ר' אלימלך, "הבה נחליף מקומות, הם שתויים מידי מכדי להבחין בכך. אתה תראה שבפעם הבאה הם יקחו אותי לרקוד, ואתה תוכל לנוח".
אבל הוא טעה, שכן באותו רגע ממש קרא אחד השיכורים: "הלא הם שניים! תמיד אנחנו מכבדים את אותו אחד. זה לא טוב! זה לא הוגן! בואו נעיף מבט בחבר שלו".
מאוחר יותר אמר ר' זושא לאחיו: "אתה רואה? זה לא תלוי בנו. אנחנו חסרי כוח, הכל נכתב מלמעלה!".
היה לו לר' זושא מעריץ ופטרון סודי, סוחר שנהג לשלשל מידי פעם כמה מטבעות לכיסו. מאז החל הלה במנהגו – החלו עסקיו לשגשג ולהרוויח. אותו סוחר חשב לעצמו: אם ר' זושא יכול לעשות כל-כך הרבה בעבורי, מדוע לא ללכת אל הרבי שלו בעצמו, בטח הוא יכול לעשות הרבה יותר! הלך הסוחר אל המגיד ממעזריטש ותרם לו תרומה. למחרת החלו עסקיו להידרדר. בעוד הוא נבוך, פנה אל ר' זושא שהסביר לו כי כאשר אדם נותן ללא הבחנה – גם הקב"ה אינו מבצע כל הבחנה. אבל כאשר אדם הוא בררן, נוהג כך גם הקב"ה.
לפני פטירתו התבטא ר' אלימלך: "כשאבוא לפני בית דין של מעלה, ישאלו אותי אם נהגתי בצדק, ואשיב שלא. אחר-כך ישאלו אותי אם הייתי נדיב לב, ואשיב שלא. האם הקדשתי את חיי ללימוד תורה? לא. או שמא לתפילה? לא. ואז יחייך השופט העליון ויאמר: 'מיילך מיילך, אתה דובר אמת, ובעבור זה בלבד – הנך רשאי להכנס לגן עדן!'".
אחיו ר' זושא התבטא: "כאשר אעמוד לפני בית דין של מ עלה, לא ישאלו אותי מדוע איני כמו אברהם, יעקב או משה. ישאלו אותי מדוע לא הייתי מה שזושא יכול היה להיות". אנשים זכרו את ר' אלימלך כ"אדם גבוה עם מעיל קצר וחגורת קש סביב למותניו", ואילו אל ר' זושא לא שמו לב בכלל. ר' אלימלך היה תובעני וחסר רחמים, ואילו אחיו היה סובלני ועדין. ר' זושא לא היה מסוגל למצוא פגם באדם אחר, בעוד אחיו ר' אלימלך ביקש שכולם יהיו מושלמים והטיף לחומרה. ר' זושא דגל במידת הרחמים. בקיצור, הם היו אחים שונים לחלוטין מעצם טבעם, אבל האגדה איחדה אותם. כמעט שאי אפשר להזכיר את האחד בלי להזכיר את רעהו. אנשים פחדו מר' אלימלך ואילו ר' זושא היה אהוב על הבריות. ר' אלימלך ייצג יראה בעוד ר' זושא ייצג אהבה. אלו הן למעשה שתי התחושות שצדיק צריך לעורר.
השבוע אנחנו קוראים לראשונה כיצד משה מינה את אהרן למנהיג במקומו. התורה מספרת בסוף פרשת משפטים שה' קרא למשה לעלות להר כדי לקבל את לוחות הברית ואז משה "אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם" (שמות כד, יב).
משה היה יותר מקפיד בטבעו – מידת הדין. ואילו אחיו אהרן דגל יותר במידת הרחמים. הרבי מסביר שבסופו של דבר משה רבינו עצמו רצה שאנחנו ננסה להיות כמו אחיו אהרן דוקא. אנחנו צריכים להיות כמו ר' זושא מאניפולי לקרב ולאהוב כל יהודי.