הגאון רבי יצחק מוולוז'ין נמנה על גדולי התורה ברוסיה לפני כמאתיים שנה. פעם יצא לגליציה לאסוף כסף עבור ישיבת וולוז'ין ואלפי יהודים נהרו לקבל פניו. נוצר דוחק מסוכן בקהל ואנשים החלו לצעוק.
אמר הרב בחיוך שעכשיו מובנת לו שאלה גדולה: "פרשת שקלים" מצווה לספור את ישראל, והדרך לעשות זאת היא באמצעות נתינת מחצית השקל. "אף פעם לא הבנתי", הרים הרב את קולו, "מה פתאום לתבוע מהם כסף כדי להיספר? האם לא יותר פשוט שכל אחד ירים אבן מהאדמה וימסור אותה לסופרים?! אלא ה' רצה למנוע מצב של דוחק בקהל. לכן הורה למשה לבקש מכל אחד תרומת חצי שקל וכך ייקח שבועיים עד שמישהו יבוא להיספר"... הרב סיים ופנה לקהל שעמד לפניו: "לא באתי לכאן לחלק ברכות, הגעתי לאסוף כסף. כך שאין מה לדחוף...
מצוות "מחצית השקל" היא ללא ספק אחת המצוות התמוהות ביותר בתורה. נתאר לעצמנו בני זוג שזוכים לחגוג את "חתונת הכסף", 25 שנה לנישואיהם. בשיאו של האירוע, מוציא הבעל קופסת תכשיטים יוקרתית ומגיש לאשתו. המשפחה כולה עוצרת את נשימתה לראות מה קנה אבא לאימא. הגברת פותחת בהתלהבות את הקופסה ומגלה שם חצי טבעת. או חצי עגיל. זה יהיה מבייש.
או נחשוב על אדם שמתחייב לתרום שולחנות וכיסאות לבית הכנסת לעילוי נשמת אביו ז"ל. המשאית של רהיטי לביא פורקת את הסחורה ואז מגלים שהוא הזמין חצי כיסא או חצי שולחן...
וכאן עולה השאלה הגדולה: מה פתאום לתת מחצית השקל? מדוע מצווה התורה מכל יהודי לפני חג הפסח, לתרום חצי מהמטבע המקומי עבור השתתפות בקרבנות הציבור בבית המקדש? האם לא היה טוב יותר לבקש שקל שלם?
הרי ישנו כלל גדול במצוות: "זה א-לי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות". נתינה של מצווה צריכה תמיד להיות שלמה ומושלמת. כשאדם קונה תפילין הם צריכים להיות הכי יפים שאפשר. ארבעת המינים צריכים להיות הכי מהודרים בשוק, וכן הלאה.
יתירה מכך: זה כלל הלכתי כה חשוב, עד שבגללו חרב בית המקדש השני. הבית חרב בגלל תרומה חסרה, שהחכמים סירבו בתוקף לקבל אותה. הגמרא מספרת את המעשה המפורסם על קמצא ובר קמצא, ואחרי שבר קמצא נפגע מהיחס של החכמים, הוא עלה לרומי והציע לקיסר לשלוח קרבן לבית המקדש. בדרך הוא סדק את השפה של הקרבן – והחכמים סירבו לקבל את נדבת המלך. ואף שהם ידעו כי הם פוגעים בכבודו של קיסר רומא המהולל, אך הכול היה כדאי לדעתם כדי לא להעלות נדבה פגומה לבית המקדש. והנה כאן המצווה היא להביא לבית המקדש דווקא חצי מהמטבע המקומי.
השאלה היא מרתקת ביותר מכיוון נוסף: הרמב"ם קובע להלכה (שקלים א,ה) כי הייתה חובה לתת דווקא את מטבע המחצית. אי אפשר היה להביא מטבעות שונים שמתקבצים לידי חצי שקל או להעביר תרומה באשראי או בקרדיט, אלא חובה להביא דווקא בפעם אחת את מטבע המחצית. וזה כמובן פלא גדול: הרי בכל תרומה אחרת בעולם, גם בענייני קרבנות וצדקה, העיקר הוא להביא את הכסף ולא חשוב באיזה דרך תבחר לעשות זאת. אצלנו מקבלים דולרים, יורו, קרדיט או מניות. העיקר תביא. והנה כאן ישנה חובה להביא דווקא את המטבע של ה"מחצית". מה מונח כאן?
הרבי מליובאוויטש עסק בשאלה הזו רבות, מדי שנה ושנה ותירץ אותה ב"שבעים פנים לתורה". אחד הכיוונים היפים והמקוריים נאמר בשבת פרשת שקלים תשד"מ (התוועדויות ב/1131).
יהודי החזיק חנות נעליים קטנה ברחוב אלנבי בתל אביב. הוא התפרנס בצורה סבירה והקפיד מאוד על מצוות ה"מעשר". מדי 31 לחודש היה נכנס לבית הכנסת ותורם את סכום המעשר מרווחיו. במשך הזמן הוא ראה ברכה בעמלו וקנה גם את החנות הסמוכה ואחר כך את החנות שלפניה, עד שהוא שלט על כל החנויות ברחוב. הוא התחיל לחשוב בגדול ונכנס כיזם בקבוצת רכישה בתל אביב, אחר כך התחיל לבנות בעצמו, וגם קנה קבוצת תקשורת ותחנות דלק והפך להיות אחד מעשירי הארץ.
בשלב הזה, הוצאות ה"מעשר" החלו להעיק לו. כבר היה מדובר על סכומים אדירים מדי חודש, מיליוני דולרים, והוא התקשה להיפרד מהם לטובת אנשים זרים. הוא החל אפוא להתחכם ולערוך "תכנוני מעשר" שונים כדי להפחית את סכום הצדקה.
אבל במקביל נעלם לו מגע הזהב והוא החל לחוות קשיים בניהול העסקים. פה קנה מגרש שהתברר שיש מולו אנטנות סלולריות, ושם אנליסטים פרסמו סקירות בעיתיות על תזרים המזומנים בקופה וזה פגע בערך החברה בבורסה וכו' וכו'. הוא החליט להתייעץ עם הרב שלו כדי להבין את העניין. הסביר הרב כך: הקב"ה מחפש כל הזמן שותפים שיעבדו אתו. בהיותו זן ומפרנס לכל חי, הקב"ה מחפש שותפים ראויים שהוא ישלח להם הצלחה בעסקים והם יעבירו בשמו תרומות לעניים מהרווחים שלהם. לפני כמה שנים הקב"ה זיהה אותך כשותף מעולה. ניהלת חנות קטנה והקפדת לתת מעשר כראוי. הקב"ה סימן אותך כשותף פוטנציאלי ושלח לך ברכה מהשמיים כדי שתצליח יותר ויותר ותעביר בשמו יותר לעניים. אך בזמן האחרון התחלת לשחק עם הסכומים שהוא מעביר לך, ולכן הוא החליט לחפש שותפים אחרים, יותר נאמנים ממך...
הקושי הגדול לתת צדקה בהרחבה, נובע מהפחד הפשוט שזה בא על חשבון הילדים שלי. הכסף יכול לשמש עבור חסכונות לקניית דירה לילדים ומה פתאום שאתן אותו לאדם זר? אך לפי החשיבה היהודית, זאת טעות גמורה (ראו ליקוטי שיחות ט/288 ובכמה מקומות): סכום המעשר הוא אינו חלק מהחשבון שלנו, כיון שהקב"ה נותן לנו יותר רווחים מלכתחילה כדי שנעביר את המעשר למטרת הצדקה הנראית בעינינו. סכום המעשר הוא תוספת שהקב"ה נותן יותר ממה שמגיע לנו, כדי שנעביר אותו הלאה – ואדרבה, ככל שנותנים יותר, כך הקב"ה מפתח בנו אמון ונותן יותר כדי שנוכל להעביר הלאה עוד יותר.
יסודו של הרעיון נמצא בדברי האור החיים הקדוש על פרשת השבוע, פרשת משפטים. התורה אומרת: "אם כסף תלווה את עמי – את העני עמך". וכל המפרשים תמהים, מהי ההדגשה במילים האחרונות: "את העני עמך"? מה זה משנה אם העני נמצא "עמך" או בדרום אפריקה?
מסביר האור החיים כי כאן מציגה התורה את עומק הפילוסופיה היהודית על הצדקה. "אם כסף תלווה את עמי" – אם יהודי רואה שנשאר לו בסוף החודש סכום כסף אותו יכול להלוות לעני, עליו לדעת ש"את העני עמך"!. זה כסף השייך לעני! שהקב"ה הפקיד אותו בידך בנאמנות כדי שתעביר אותו אל העני. הרעיון הוא, שהקב"ה ברא את העולם בצורה כזו, שהוא נותן לעשירים כדי שיעבירו לעניים. היות שהוא רוצה לקיים בעולמו צדקה וחסד, הוא נותן לעשירים יותר כדי שיגלו רגישות ויעבירו הלאה. וככל שהם עושים זאת טוב יותר – כך הוא סומך עליהם יותר ומעשיר את הרווחים שלהם.
בכך ביאר הרבי מליובאוויטש את הסיבה שהצדקה נקראת בלשון הקודש בשם "צדקה" ולא "חסד". שכן ה"צדקה" היא ה"צדק" האולטימטיבי. העשיר בסך הכול נוהג כבנקאי נאמן ומעביר את הפיקדון שקיבל עבור מטרת הצדקה הראוי בעיניו.
כעת נוכל להבין היטב את הסיבה שנותנים רק "מחצית השקל" לבית המקדש. בכך אנו מזכירים לעצמנו כי הנתינה שלנו היא רק חצי מהדרך. משום שהקב"ה בעצמו עשה את החצי הראשון והפקיד את הכסף בחשבון שלנו. הוא עשה בעצמו את החצי החשוב של הדרך, וכל תפקידנו הוא לבצע את החצי השני ולהעביר את סכום הצדקה ליעדו הסופי.
הרעיון הזה משתלב היטב עם רעיון נפלא ומרגש בענייני מחצית השקל. התורה אומרת על מחצית השקל: "זה יתנו כל העובר על הפקודים", וחז"ל מפרשים את המילה "זה": "הראה הקב"ה למשה מטבע של אש".
וכאן ידועה ומפורסמת הקושיה: למה היה צריך להראות למשה מטבע של מחצית השקל? וכי הוא לא ידע כיצד נראה מטבע כזה? הוא אף פעם לא נתן לילדים שלו חצי שקל כדי לקנות ארטיק?! יתירה מכך: מהי ההדגשה "הראה לו כמין מטבע של אש"? איך נכנסה לכאן האש?
שמעתי פעם דרשה נפלאה שאומרת כך: משה רבנו לא הבין איך ישכנע אנשים לתרום מחצית השקל? הרי המילה "דמים" בעברית משמשת גם כדי לסמל כסף וגם כדי לסמל את הדם, היזע והדמעות שהוכנסו בכסף - ואיך יגרום להם להכניס יד לכיס ולוותר על מה שהושג בעמל כפיים?
"הראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש"! והאש היא הנברא היחיד בעולם שלא מתמעט כשלוקחים ממנו. אדרבה, האש גדלה ומתפשטת כשנוטלים ממנה עבור נר נוסף. וכך הרעיון של הצדקה הוא, שזאת השקעה מעולה. אנו לא מוציאים כסף, אלא להיפך, מכניסים כסף – "ובחנוני נא בזאת". ומעל ומעבר לכל המעלות של הצדקה, הובטחנו כי היא הסגולה הטובה ביותר להחיש את ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
נסיים בסיפור מיוחד במינו (רבים השיב מעוון ב/117): הרב דוד וויטמאן, שליח הרבי בסאן פאולו, הגיע פעם עם יהודי עשיר לביקור אצל הרבי מליבאוויטש. אותו יהודי כתב מכתב פדיון נפש וצירף צ'ק תרומה למכתב. כעבור שבועות אחדים הוא מתקשר לרב וויטמאן ושואל: 'האם בליובאוויטש לא נהוג לפדות צ'קים'? מתברר שעדיין לא הכניסו את הצ'ק שלו לבנק. הרב וויטמאן התקשר למזכירות ונענה שהמעטפה עם הצ'ק מונחת על השולחן של הרבי, אך הוא לא מסר אותה למזכירות לפדייה. חלפו כמה חדשים והגביר עדכן שהצ'ק נפדה.
חלף משך זמן והרב וויטמאן נסע שוב לרבי. אותו גביר שלח שוב פ"נ וצ'ק, כשהוא אומר בחיוך: 'מעניין מתי ייפדה הצ'ק'... אבל במקרה הזה, מיד בתוך כמה שעות, בשעה שתיים בצהריים, יצא מענה ברכה מהרבי עם טופס קבלה מהמזכירות, מה שאומר שהצ'ק בדרך לבנק.
למחרת בבוקר, הגביר מתקשר לרב וויטמאן כשהוא מבוהל. אבא שלו חצה אתמול את הרחוב באנטוורפן בבלגיה והתנגשה בו מכונית במהירות עצומה. הוא עף עשר מטר, אך למרבה הפלא, יצא במכות יבשות בלבד. הרב וויטמאן התעניין בעצבנות מתי זה קרה, והגביר אמר בשעה 8 בערב, שעון בלגיה. בדיוק בשתיים בצהריים, שעון ניו יורק - באותה שעה בה הרבי מסר את הצ'ק השני להפקדה. הם הבינו שהרבי פדה את הצ'ק באותה שעה בה התורם היה זקוק לישועה!. כך שיותר ממה שיהודי נותן לצדקה – הצדקה נותנת לו.