נכתב ע"י הרב שניאור אשכנזי שיחי', לקראת שבת פרשת ויקהל-פקודי תשע"ח
גוי אמריקאי התעניין ביהדות והפציר בשכנו היהודי להתלוות אליו לבית הכנסת. הם הגיעו יחד לבית הכנסת באחד החגים והגוי התמלא התפעלות מהתפילה. הוא ביקש לקבל הסבר על כל מנהג שראה. כשהכוהנים עלו לברך את הקהל הוא שאל מה משמעות העניין? והיהודי הסביר כי עכשיו מקבלים ברכה. כשהוציאו את ספר התורה הוא ביקש שוב להבין את משמעות העניין והיהודי הסביר.
אחרי קריאת התורה עלה הרב על הבמה כדי לתת את דרשת החג. לפני שהוא התחיל, הוציא שעון מהכיס והניח מולו. הגוי ביקש להבין את משמעות הנחת השעון מול הרב?
"אה, ענה היהודי בביטול, זה חסר משמעות לחלוטין"...
ישנן תהיות כאלו שקשורות אל אות אחת, ישנן כאלו שקשורות לפסוק שלם, אבל השאלה הגדולה השבוע קשורה לכל שתי הפרשיות שנקרא בשבת זו מתחילתן ועד סופן. פרשיות ויקהל פקודי הן לכאורה מיותרות לחלוטין. אם התורה הייתה מוותרת עליהן - לא היה חסר לכאורה שום מסר מרכזי.
כל אדם שיקשיב לקריאת התורה בשבת זו, יתמלא בתחושה ברורה: כבר הייתי כאן. כבר שמעתי הכול. וזה לא יהיה דמיון. פרשיות ויקהל פקודי על 212 הפסוקים שבהן, הן חזרה מדויקת על פרשיות תרומה תצווה והחלק הראשון של פרשת כי תישא – אלא רק בהבדל אחד: שם הציגה התורה את התכניות, את רשימת ההוראות שמסר ה' למשה כיצד לבנות את המשכן וכליו, וכאן התורה חוזרת ומספרת את החלק הביצועי, כיצד האומנים קיימו בדייקנותכל אחת מההוראות.
וכמובן, כל אדם אמור לשאול: למה לחזור שוב על כל הפרטים? לשם מה הפירוט החוזר של מידות המשכן, הקרשים והיריעות, המזבח, השולחן והארון? האם לא היה עדיף להסתפק במשפט אחד קצר: 'ויעשו האומנים ככל אשר ציווה ה' אותם'?
זאת שאלה גדולה משום שדרכה של התורה היא הפוכה: אין בה מילה מיותרת. התורה אינה ספר שירה או פרוזה ששופך מילים כדי לתאר אווירה וסביבה. התורה היא ספר לימוד, וכיון שכן, כל אות נשקלת במאזניים ובאה ללמד משהו. כך מספרת הגמרא מעשה מפורסם (מנחות כט): כאשר עלה משה לקבל את התורה, ראה את הקב"ה יושב וקושר כתרים לאותיות. [מעל האותיות "שעטנז גץ" בכתב סת"ם, ישנם שלושה תגים המעטרים את האות, ומשה ראה את הקב"ה כשהוא מחדד את התגים מעל האותיות הללו]. שאל משה עבור מי הוא טורח? מה כל כך חשוב לחדד את התגים מעל האותיות? אמר לו הקב"ה: אדם אחד עתיד להיות בעוד כמה וכמה דורות ו[רבי] עקיבא בן יוסף שמו, והוא ידרוש תילי תילים של הלכות הרמוזים בכל קוץ ותג. ביקש משה לראות את רבי עקיבא בעבודתו, הראה לו הקב"ה את בית המדרש של רבי עקיבא ותלמידיו יושבים סביבו, והוא מלמד אותם כיצד לדרוש כל קוץ ותג בתורה.
והנה כאן רואים את ההיפך הגמור: 212 פסוקים שאינם מחדשים לכאורה דבר.
[אגב, אחת הדוגמאות החזקות למאמץ של התורה לכווץ ולתמצת את עצמה - נמצאת בפרשה שלנו. ישנן שלושים ותשע מלאכות האסורות בשבת, אך למעשה, התורה אינה טורחת לפרט ולהרחיב אותן. התורה סומכת על חז"ל שיידעו להבין זאת מעצמם. אכן, חז"ל הסיקו מהקדמת מצוות השבת לציווי הקמת המשכן בתחילת פרשתנו - כי כל המלאכות שנעשו במשכן אסורות בשבת.
וזהו, לא יותר, התורה אינה מוסיפה פרטים על כל הלכות השבת המורכבות והמסועפות, עד שאמרו חז"ל (משנה חגיגה א,ח): "הלכות שבת ... הם כהררים התלויים בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות". והנה כאן לגבי המשכן, בוחרת התורה לחזור ולפרט את ביצוע המשכן בפועל].
באגרת שכתב הרבי מליובאוויטש לפני 67 שנים (אגרות קודש ד קצא-ב), מעניק רעיון רב משמעות אודות המסר הגדול המסתתר מאחורי החזרתיות של פרשיות ויקהל-פקודי.
3 בספטמבר 2016 היה אמור להיות יום חג עבור התעשייה האווירית הישראלית. חברת "חלל תקשורת" ביחד עם החברה האמריקאית "ספייס איקס" ((SpaceX של היזם אִילון מאסק, סיימה את ההכנות כדי לשגר את הלוויין "עמוס 6" לחלל. שנים של הכנות ו-200 מיליון דולר הושקעו בתכנון הלוויין. חברת פייסבוק הכריזה כי תעשה שימוש בלוויין כדי להפיץ אינטרנט מהחלל.
אך יומיים לפני השיגור, בשעה 9 בבוקר, החריד פיצוץ את תחנת השיגור בפלורידה והמשגר שהיה אמור לשאת את הלוויין לחלל התלקח והוביל לפיצוץ המשגר והלוויין. ההשקעה כולה ירדה לטמיון.
ככה זה בעולם שלנו: ישנו פער מובנה בין תכנון לביצוע, בין חזון למעש, בין דיבורים למימוש שלהם. התיאוריה עוסקת בעולם רעיוני מופשט, שנמצא בעיקר בתוך מוחו של המתכנן, ואילו הביצוע דורש ירידה למציאות והתמודדות עם אלפי גורמים מעשיים שנאבקים וזורעים ספקות וקשיים בדרך לביצוע.
דוגמה מפורסמת יותר לפער בין תכנון לביצוע - אולי המפורסמת ביותר בהיסטוריה המודרנית - היא טביעת האנייה טיטאניק. לפני 106 שנים, באפריל 1912, יצאה מנמל סאותהמפטון באנגליה לכיוון ניו יורק, האנייה העוצמתית "שלא הייתה יכולה לטבוע". הטיטאניק הייתה מחוזקת ב-46 אלף טונות של פלדה, מצוידת בתחתית כפולה ומחולקת ל- 16 תאים נפרדים, בלתי חדירים למים. הדעה המקובלת הייתה שהיא בטוחה לחלוטין מפני סכנת טביעה. עשירים, רוזנים ושועי עולם הצטרפו להפלגת הבכורה שלה מתוך וודאות כי הם מוגנים לחלוטין.
אך הסוף, למרבה הצער, ידוע: 4 ימים אחרי ההפלגה פגעה האנייה בקרחון ובתוך ארבע שעות היא טבעה ביחד עם יותר מ-1500 נוסעים ואנשי צוות. מה שעבד במספנה – לא עבד במציאות.
והמציאות הזו הפכה את כולנו לאנשים סקפטיים, וגם במובן הרוחני. כאשר שומעים דרשה מהרב בבית הכנסת על הצורך להתחזק בשמירת השבת או בטהרת המשפחה או במתן צדקה וכיו"ב, התגובה המידית היא: "נו, דיבורים יפים, זה לא עובד במציאות. הדברים הללו טובים לבית המדרש הסגור והמנותק אך לא אל המציאות בחוץ". בעולם המתקדם שלנו אי אפשר לסגור את העסק ליום אחד ולשמור שבת בקפדנות. או בעולם המתירני שלנו, אנשים אינם מסוגלים לשלוט ביצרם ולשמור על טהרה בחיי המשפחה. או בעולם החומרי שלנו אי אפשר להקפיד על מתן מעשר לצדקה וכו'.
וזה בדיוק המסר המהפכני של פרשיות ויקהל פקודי: מה שעבד בתכניות – עבד גם במציאות. התורה יורדת לפרטי פרטים של הקמת המשכן כדי לומר שאם האלוקים מבקש – זה לגמרי מציאותי. הוא נותן את הכוחות לעשות את העבודה.
וזה לא שהדרישות האלוקיות להקמת המשכן היו פשוטות לביצוע. הם בסך הכול היו עם נודד במדבר, לא היו ביניהם אמנים מקצועיים שעברו עשרות שנות השתלמות במפעלי האריגה, הצורפות או הליטוש. אפילו לא היו בידם את כל החומרים הדרושים להקמת המשכן. אך פרשיות ויקהל פקודי יורדות לפרטי פרטים כדי לספר שהמשכן קם ועמד על כל פרטיו.
ואם קרה שהם עשו ככל שביכולתם ועדיין לא הצליחו - אירעו גם ניסים למעלה מהטבע. למשל, הקב"ה הקים את מנורת הזהב עבור משה שלא הצליח להקימה, העננים הביאו את אבני השוהם היקרות שנדרשו עבור חושן האפוד, ואפילו נוצר עבורם באמצע המדבר בעל חיים מיוחד בשם "תחש", שהעור שלו היה מגוון של כמה צבעים נהדרים עבור היריעות שכיסו את המשכן.
הרעיון הוא, ש"דברים שרואים משם – רואים גם מכאן". העולם הגשמי שלנו תוכנן בהתאם למפה של התורה ולכן העולם אינו מסוגל להתנגד לה. אם האלוקים דורש משהו - משמע שזה לגמרי אפשרי, ויותר מכך: זאת טובתו של האדם ומקור האושר שלו. בחירה בפתרון אחר תפעל רק לרעתו ח"ו.
אז מה צריך לעשות כשיש קשיים? נדרש מאתנו לעשות את שלנו, לפתוח פתח, והקב"ה כבר ירחיב אותו וישלים את העבודה. אנחנו מוכרחים להקים את עצמנו מהכורסה ולעשות את הצעד הראשון והקב"ה מבטיח להפוך את זה לאפשרי.
כך אומר העולם וארט מפורסם. התורה מספרת על בת פרעה: "ותשלח את אמתה" כדי לגעת בתיבת הילד השט במי היאור ולקרב את התיבה אליה. חז"ל תוהים מה פירוש המילה "אמתה"? ומפרשים שהיא שלחה את היד לגעת בתיבה אך התיבה הייתה רחוקה ממנה בכמה מטרים, ולכן נעשה לה נס והיד שלה התארכה ב"אמות הרבה" ונגעה בתיבה.
נשאלת השאלה, בשביל מה בת פרעה שלחה מלכתחילה את היד? היא הרי ראתה כמה היא רחוקה מהתיבה וכיצד עלה בדעתה לגעת בה? התשובה היא עוצמתית במיוחד: בת פרעה לא חשבה יותר מדי. כשהיא שמעה לחרדתה "קול ילד בוכה", היא שלחה אינסטינקטיבית את היד כדי לעזור לילד - והקב"ה השלים את הפעולה הטובה והאריך את ידה ב"אמות הרבה".
הנה סיפור מיוחד במינו (שלוחו כמותו, הרב אהרן דב הלפרין, עמוד 185): העיר אנטוורפן בבלגיה התברכה ביהודים עשירים ונדיבי לב, ולעתים קרובות מבקרים בה מגיסי כספים עבור מוסדות שונים. פעם הגיע לשם הרה"ח אליהו פרידמן ז"ל מצפת במטרה לגייס כסף עבור ישיבת חב"ד בעיר והוא ביקש סיוע מהשליח הרב שבתי סלבטיצקי יבלחט"א.
הרבנים נכנסו למשרדו של איש עסקים חשוב בשם ר' אשר מילגרום וכששמע האיש שמטרת הנתינה היא עבור מוסד חבד"י, הבטיח לתת סכום מכובד, אך ביקש קודם לספר סיפור: פעם יצא מכרז על סחורה מסוימת בשווייץ והתלבטתי אם לקנות את הסחורה. החלטתי לשאול את הרבי מליובאוויטש והרבי ענה כך: תעריך את הסכום שאתה אמור להרוויח מהעסקה, תניח בצד עשרים אחוז מהרווח המוערך ואחר כך תקנה את הסחורה וה' יעזור שכל התכניות שלך יתממשו.
נסעתי לשווייץ, השתתפתי במכרז וזכיתי, והתכנית שלי הייתה להמתין זמן קצר שהערך של הסחורה בשוק יעלה ואז למכור אותה ברווח. בינתיים נסעתי לחופשה קצרה וכשחזרתי, הופתעתי לראות שהמחיר לא השתנה. חלף עוד זמן וגיליתי לתדהמתי כי המחיר בשוק יורד. הסחורה ירדה בחמישה אחוזים ובהמשך בעוד שלושה אחוזים ובכל יום ראיתי כיצד אני מאבד את ההשקעה. כבר לא העליתי בדעתי אפשרות של רווח ורק נאבקתי למצוא דרך למנוע הפסד כבד.
אני סוחר שלא יודע חוכמות וכתבתי לרבי מכתב חריף עם תלונה על ההבטחה שלא התקיימה. והנה הפתעה: כעבור כמה ימים אני מקבל מכתב מהרבי ובו כותב כי התורה מבטיחה 'עשר בשביל שתתעשר' ולכן ברור שההבטחה מוכרחת להתקיים. עלי להתאזר בסבלנות ולא לעשות דבר. אחרי תקופה קצרה, המחיר חזר והתאזן ואני החלטתי למכור מיד את הסחורה כדי לצאת לפחות בלי הפסד. שאלתי את הרבי אך שוב הופתעתי: קיבלתי הוראה לשמור את הסחורה. ואכן, הזמן עבר והמחיר עלה פי כמה ואני הרווחתי אפילו יותר ממה שתכננתי בהתחלה.
ר' אשר סיים את סיפורו ואמר: "זה שמחיר הסחורה עלה – זה לא נס גדול. כך טבעו של השוק, פעם עולה ופעם יורד. הנס הוא הביטחון של הרבי שמה שכתוב חייב להתקיים. הנחרצות בה קבע כי העולם מוכרח לפעול בהתאם לגדרי התורה. ועכשיו, סיים ר' אשר, האמת היא שעוד לא סיימתי לחלק את כל העשרים אחוזים שהרווחתי מאותה עסקה ואתן לכם כעת חלק מאותו סכום"...
אנו מסיימים השבוע את חומש שמות שעיקרו גאולת ישראל ממצרים. השבת הזו היא גם שבת מברכים "ניסן", חודש "הגאולה" בו נעשו נסי נסים לאבותינו. ואף אם המציאות נראית כה רחוקה לעתים מגאולה קרובה, אך דברי צדיקים קיימים לעד ונזכה בקרוב ממש לראות בהתגשמות ההבטחה "בניסן נגאלו וב[שבת מברכים] ניסן עתידים להיגאל" בפועל ממש.
{| class="wikitable" |כתיבת השיעור והפצתו באופן חופשי
מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי רבנו ברחבי תבל
ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי
ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי
להצלחה רבה בכל ענייניהם
ולעילוי נשמת מרת
שיינא בעשא בתיה בת יוסף דב |}