דרשה לימים אחרונים של פסח ולסעודת משיח / הרב שניאור אשכנזי
איתן מתעורר בבוקר ומספר לאמו על חלום נהדר שחלם בלילה. "אימא, חלמתי שאבא לקח אותי לטיול בארצות הברית ואת קנית לי טאבלט".
- "אבל אתה יודע, איתן, שבחיים הכול מתרחש הפוך מהחלומות", אומרת אימא.
- "בסדר, אז את תיסעי איתי לארצות הברית ואבא יקנה לי טאבלט"...
ישנם שני מזמורים בספר תהלים העומדים זה כנגד זה. אחד מתאר את שיא הגלות, העליבות והשפל של עם ישראל, בעוד שהשני מבטא את החלום והתקווה על התקופה הנהדרת העומדת בפתח.
לפי נוסח התפילה בקהילות האשכנזים (המבוסס במקרה הזה על דברי ספר הזוהר), נקבע לומר את שני המזמורים הללו בפתח "ברכת המזון". את המזמור הראשון אומרים בימי שגרה ותחנון, ואילו השני פותח את ברכת המזון בימי שמחה וסעודת מצווה. שכן דווקא אחרי הנאה מסעודה טובה, שגורמת שמחה ושביעות רצון, אנו לא שוכחים את ירושלים – על עליבותה ועל העתיד הנהדר שלה.
המזמורים הם: קל"ז מול קכ"ו. מזמור קל"ז – "על נהרות בבל" – מתאר את רגעי השבר של הגעת הגולים לבבל. לאחר צעדה ארוכה בת 1500 קילומטרים מירושלים, כבולים באזיקים בידיים וברגליים, תבעו מהם השובים הבבלים: "שירו לנו משיר ציון" כדי לדכא עוד יותר את רוחם. לעומתו, מזמור קכ"ו – "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" – מתאר את הקצה ההפוך כאשר גולי בבל יזכו לשוב לעיר הקודש והמקדש אחרי שבעים שנות ניתוק והם "יהיו כחולמים".
השיר הנפלא על חלום הגאולה הפך ללחן מפורסם של החזן יוסל'ה רוזנבלט, עד שכמעט ואי אפשר לפתוח בלעדיו את ברכת המזון בבתי הכנסת האשכנזיים. "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון".
וזאת ההזדמנות להעלות שאלה בולטת שהטרידה את חשובי המפרשים והיא קופצת ומזדקרת אל העיניים בפסוק הראשון של המזמור: הפרק בכללו מנוסח בלשון עתיד, זהו שיר אודות הימים היפיםשעתידים לבוא, "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה וגו'". ואולם באמצע מחליף המזמור את סגנונו והופך ללשון עבר: "היינו כחולמים ... היינו שמחים". והרי ברור שהיה נכון לכתוב: 'נהיה כחולמים, נהיה שמחים'? אז, כשיבואו ימי הגאולה המופלאים נעמוד כמו חולמים ולא נאמין למה שמתרחש?
מה, אם כן, כוונת בעל המזמור כשהופך את סגנונו ושר: "היינו כחולמים, היינו שמחים" בלשון עבר?
פשטני התנ"ך, ה"מצודת דוד" ו"הרד"ק" מפרשים כי מדובר על מבט אחורה, רטרו ספקטיבה (מסע אל העבר), מימי הגאולה אל הגלות. העצמה של ימי הגאולה תהיה כה מהפכנית, עד שנביט אחורה כמו חולמים. לא נהיה מסוגלים להאמין כי פעם הייתה גלות!. האושר, הטוב והשפע יהיו עצומים במידה כזו עד שימי הגלות הנוראיים יהיו דומים בעינינו לחלום בלהות שמעולם לא התרחש.
זהו פירוש נפלא, אך יש גם פירוש אחר, הפוך לגמרי והוא נשפך כמים קרים על נפש עייפה, הוא נוחת כמו "טל תחייה" על המוח הספקן והמבולבל מאורך הגלות.
ב. רבי מנחם "המאירי", מגדולי חכמי פרובנס לפני כ-700 שנה, מפרש כך: אנו שרים על החלום כעת!, זהו שיר לחולמים, על האמונה העוצמתית של עם ישראל שלא מתבייש לחלום על גאולה בעומק ימי הגלות. "היינו כחולמים", כלומר, עכשיו אנו נדמים בעיני העומד מן הצד כחולמים.
אין לכאורה דבר רחוק יותר מחיינו מאשר גאולה, קשה למצוא ניצוצות של בשורה בחיים הקשים והמורכבים שלנו - ובכל זאת, יהודי הוא מי שחולם. יהודי אינו מתבייש ללעוג למציאות העכשווית. ובלשונו של המאירי: "שלא נתייאש מן הגאולה אלא דעתנו וליבנו עליה תמיד, ואמר שבעודנו בגלות אנחנו כחולמים עניין הגאולה".
הרב אברהם הערש כהן היה תלמיד חכם עצום וראש כולל האברכים בכפר חב"ד. פעם נוצר אצלו זיהום חריף ברגל והרופאים החליטו להכניס אותו לניתוח מקומי ולנקות את הרגל. להפתעתם הוא פרץ בבכי סוער. הרופאים התפלאו מאוד, יהודי מבוגר שעבר את ימי השואה ואת המלחמות בראשית ימי המדינה , מתרגש מניתוח?!
הם ניסו להרגיע אותו שמדובר בסך הכול בטיפול קל, אך הוא הציג חשש אחר לגמרי. "אני כוהן, וכל החיים אני חולם על היום שייבנה בית המקדש ואזכה לעשות את עבודת הכוהנים. אך אני חושש כי בגלל הניתוח אהפוך לבעל מום ולא אזכה לשרת את ה' בביתו".
בסופו של דבר, ר' אברהם הערש כתב לרבי מליובאוויטש על מצבו והרבי המליץ להימנע מניתוח ולטפל בזיהום בעזרת תרופות אנטיביוטיות. וכך היה. אחרי שהוא החלים, ערך התוועדות רבתי בכפר חב"ד להודות לקב"ה שהשאיר אותו כשר וראוי לעבוד בבית המקדש.
יהודי הוא זה שחולם ביום, לא בלילה, עם עיניים פקוחות, הוא חי עם כיסופים למציאות שונה אך אפשרית.
הפריץ רואה את מושקה היהודי, מנהל האחוזה המוכשר שלו, כשהוא מסתובב בחצר האחוזה שקוע במחשבות. "מה אתה מהורהר, מושקה"?
- "אני חולם לקנות את האחוזה שלך וחושב כיצד לעשות זאת". - "השתגעת", שואל הפריץ, "האחוזה הענקית שווה מאה מיליון מרק וכיצד תרכוש אותה"?
- "ואם אני לא יכול לקנות – אני לא יכול לחלום"?!
המילה "חלום" היא אינה סתמית, היא לא נבחרה בדרך מקרה. החלום הוא התפרצות משוחררת של הדמיון ללא כבלי ההיגיון ושיקול הדעת. החלום מאפשר להגשים את מה ששאפנו במשך היום אך לא הצלחנו בגלל מגבלות המציאות. החלום הוא ההתפרצות של ה"אני" העמוק ביותר, בלי להתבייש שמישהו הגיוני מקשיב לנו או רואה אותנו.
ונודה על האמת, גם הציפיה לגאולה נתפשת לעיתים כמו חלום. "משיח עכשיו?! ברצינות?!" – אך זה בדיוק ה"שיר למעלות", על עומק האמונה שמנצח את הפחד לחלום. יהודי לא לוקח ברצינות מדי את המציאות ויודע שהיא יכולה להתהפך ברגע אחד.
הנה סיפור שאין יהודי ממנו (שיחת השבוע 654): עזריאל דוד פסטג היה חזן ומלחין בוורשה. כשהוא היה עולה לפני התיבה בבית הכנסת, היה זה יום חג. האולם התמלא בעדת מעריצים שפתחו את ליבם לקולו הטהור. לחניו המרגשים עשו היישר את דרכם אל אטווצק, אל בית מדרשו של רבו, רבי שאול ידידיה אלעזר טאוב ממודז'יץ, שהיה אמן-ניגון בזכות עצמו.
ואז הגיעה שנת תש"ב האיומה (1942), שנת האש והכבשן. תושבי גטו ורשה נדחסו כמו בהמות אל קרונות המשא והובלו לטרבלינקה. איש לא השלה את עצמו ביחס לעתיד. זוגות הופרדו זה מזו, ילדים נקרעו מהוריהם וזקנים כושלים נורו למוות לעיני יקיריהם. הקרון הצר היה דחוס ומחניק, קשה היה אפילו לנשום, אך לפתע עלו לנגד עיניו של עזריאל פסטג, מילות העיקר הי"ב מעיקרי האמונה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח".
לפתע, כמתעורר מחלום רחוק, פקח ר' עזריאל דוד את עיניו. הוא היה נסער: "אחים יקרים, אני רוצה להציע עסקה: מי שיקפוץ מהרכבת הדוהרת ויביא את הניגון הזה אל מורי ורבי, האדמו"ר ממודזי'ץ, אני מבטיח לו מחצית מחלקי בעולם הבא". שתי ידיים הונפו. אלו היו שני בחורים צעירים שכוחם עוד עמד להם. הם פירקו את הקרשים שסגרו על החלון הקטן וקפצו החוצה. אחד התרסק אל מותו, אך השני עמד על רגליו ונס בריצה מבוהלת מאימת הרובים של השומרים הנאצים.
הבחור התגלגל לארץ ישראל, שם נודע לו כי האדמו"ר ממודז'יץ שרד את המלחמה והגיע לארצות הברית. הוא שלח את תווי הניגון בדואר לארצות הברית והאדמו"ר הראה את הנייר למלחין האגדי רבי בן ציון שנקר. במהלך סעודת ברית מילה בחודש ניסן תש"ה, נטל שנקר את התווים והחל לשיר אותם בקול. עין אחת לא נותרה יבשה כשהאדמו"ר אמר: "כאשר ר' עזריאל דוד שר את הניגון, נעו הסיפים בעולמות העליונים. עם הניגון הזה צעדו היהודים אל משרפות הגזים, ועם הניגון הזה ממש יצעדו היהודים לקראת משיח צדקנו" (הקטע האחרון על פי ויקיפדיה, אני מאמין).
הנאצים ימ"ש כבר אינם, אך ה"אני מאמין" של פסטג עולה ונישא והוא אחד הניגונים המושרים ביותר בעולם היהודי.
ג. מהו באמת יסוד החלום היהודי? מה גורם לנו להאמין ולצפות למציאות אחרת, טובה לאין-שיעור מחיינו כיום? מנין לנו שאיננו סתם 'חולמים באספמיה', מדמיינים אודות ארץ רחוקה כמו "אספמיה", שהיא רק כינוי לעגני למציאות בלתי אפשרית?
בשיחה שאמר הרבי מליובאוויטש באחרון של פסח תשכ"ב (http://www.lahak.org/templates/lahak/article_cdo/aid/2926716, אות כג ואילך) העניק ביאור נפלא אודות יסוד הביטחון היהודי:
במדינות חוץ לארץ מקיימים יומיים "יום טוב", וביום "אחרון של פסח" נהוג לקרוא את ההפטרה המופלאה אודות חזון הגאולה העתידה מפי הנביא ישעיהו פרקים יא-יב. "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה ... וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בהם".
אולם לפני הפסוקים הללו, מקדימה ההפטרה עוד שלושה פסוקים מהפרק שלפניהם, וכלל לא ברורה מהות הקשר שלהם אל ההפטרה: "עוד היום בנוב לעמוד, ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים. הנה האדון ה' צבאות מסעף פארה במערצה [מכרית את הענפים] ורמי הקומה גדועים והגבוהים ישפלו". והשאלה המתבקשת היא, מה הצורך בפסוקים הללו שאינם חלק מפרקים יא-יב?
יתירה מכך: הגמרא (סנהדרין צה) מסבירה כי הפסוקים הללו אינם שייכים לחזון הגאולה, אלא מדברים אודות תקופה מהעבר. הם מתארים את הרהב של סנחריב, מלך אשור, שעלה על ירושלים, וכשראה את גבולותיה הצרים של העיר אמר בשחצנות: וכי על העיר הקטנה הזו הרגזתי את חיילי הרבים?! בהנפת אצבע אכלה אותה מעל פני האדמה ("ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים"). בסופו של דבר, ה' המם את חילו וכרת את הענפים הגבוהים.
מהי ההקדמה, אם כן, של סיפור סנחריב, לפני תיאור הנפלאות שיתרחשו בגאולה העתידה?
אלא בכך מתכוונת ההפטרה ליישב את הספק הטבעי המתעורר לנוכח ייעודי הגאולה: "וגר זאב עם כבש"?! ברצינות?! בני אדם אינם מצליחים לגור ביחד יותר מחצי שנה, והזאב יגור עם הכבש?!
גן חיות בירושלים פרסם: "אנחנו גן חיות של ימות המשיח. אצלנו הזאב חי עם הכבש ולא מעולל לו כל רע". מכל העולם הגיעו לראות את הפלא, כיצד הכבש צועד בצורה חופשית בכלובו של הזאב, ואיש לא הצליח להבין כיצד מנהלי גן החיות חוללו את הפלא.
היה שם תייר אמריקאי שלא היה יכול להירגע. הוא פנה אל אחד השומרים, הבטיח לו משכורת של חצי שנה וביקש לגלות את הסוד: כיצד הכבש שורד במחיצת הזאב? - "פשוט מאוד, כל שעה אנחנו מחליפים את הכבש"...
ובכן, כדי להעצים את רוחנו ולהבטיח שחזון הגאולה מציאותי, מקדימה ההפטרה שלושה פסוקים אודות מפלת סנחריב. בכך מעביר הנביא מסר גדול: זה אפשרי, לגמרי אפשרי, הקב"ה כבר חולל ניסים גדולים מאלה. אנו לא מתעלמים מהספק אודות המציאותיות של הגאולה, אלא מתייחסים אליו ישירות ואומרים: יהודי לא מתפעל מהמציאות, המצב שלנו כבר השתנה ברגע אחד מהקצה אל הקצה.
סנחריב היה גנרל אדיר שהמם את כל המזרח התיכון. הוא מלך באשור, בצפון עיראק, במאה השמינית לפני הספירה ומשם הוא כבש את בבל הגדולה ואת כל המדינות בדרך, מואב ואדום, עד ארץ ישראל. סנחריב התקרב עוד יותר אל ירושלים כאשר כבש בסערה גם את "ממלכת ישראל", ששלטה בשומרון, ולא נותר עוד מחסום עד "ממלכת יהודה". חזקיהו, מלך יהודה, כרת ברית צבאית עם מצרים, אך האשורים כבשו גם את מצרים, וכך ירושלים הקטנה נותרה בודדה מול המעצמה האדירה.
בערב פסח, עלה "רבשקה", שר המשקים של סנחריב, על חומות ירושלים וקרא לתושביה להיכנע ללא קרב. "כה אמר המלך: אל ישיא לכם חזקיהו, כי לא יוכל להציל אתכם מידו, ואל יבטח אתכם חזקיהו אל ה' לאמור: הצל יצילנו ה' ולא תנתן את העיר הזאת ביד מלך אשור".
אולם ב"ליל הסדר", כאשר תושבי ירושלים עשו את פסחיהם, פרצה מגפה חמורה במחנה האויב. מלאך ה' המם את האנשים ומאות אלפי חיילים נפלו למוות. סנחריב הגדול ניגף מול ירושלים הקטנה ונאלץ לשוב לאשור כמו שבא.
זהו יסוד החלום על הגאולה. לא אנחנו גדולים, לא העולם שאנו חיים בו גדול, הקב"ה גדול. לא יתכן שהא-ל הטוב ברא את העולם רק בשביל האכזריות והסבל של ימי הגלות בהם הזאב קורע לגזרים את הכבש. אפילו ההיגיון מחייב שהגלות היא זמנית בלבד ותוליך בקרוב אל עתיד טוב יותר, בהם ישררו בכל מקום השלום, האחווה והאהבה, כפי הראוי לעולם המיוצר בידי הקב"ה, הבורא המושלם.
מספרים על אישה צעירה שהתאלמנה בפתאומיות מבעלה. היא נותרה עם ילדים קטנים בבית ללא משענת ומפרנס. פרנסי הקהיל נכנסו לביתה כדי לחשוב אתה יחד איך תוכל לשרוד את הימים הקשים. להפתעתם, היא הייתה רגועה ואמרה: "יש לי מאן. הוא יעזור לי".
המילה "מאן" באידיש היא "בעל" והם לא ירדו לסוף דעתה. איזה "מאן"? הרי בעלה איננו?
היא הניפה את האצבע למעלה ואמרה: "יש לי מאן" – ברמז על דברי חז"ל: "מאן דיהיב חיי, יהיב מזוני". אני בוטחת במי שנתן את החיים שייתן גם את המזון.
אנו נושאים תפילה לריבונו של עולם, לזכות לגאולה אמתית כפי שהבטיח ביד עבדיו הנביאים וכפי שהכריז הרבי מליובאוויטש כי דורנו הוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה בקרוב ממש.
לסיום: רבי יצחק נמס משכונת קראון הייטס היה סוחר בולים. הוא הסתובב במקומות נידחים ברחבי העולם במטרה להעשיר את מסחר הבולים שלו. פעם קיבל הצעה מממשלת גיאנה (מדינה קטנה בדרום אמריקה וסמוכה לברזיל), להדפיס בולים עבור משרד התקשורת שלה. נמס לא הכיר את המקום והתלבט כיצד להשיב. הוא פנה לבקש ברכה מהרבי מליובאוויטש, הרבי בירכו בהצלחה ומסר שטר דולר לצדקה עבור "יהודי שימצא שם".
נמס היה חסיד אמתי, ומבחינתו עסקת הבולים הפכה להיות נושא צדדי ביחס למטרה האמתית של הנסיעה: למצוא יהודי ולהעביר לו את הדולר לצדקה. מיד כשנחת שם, עוד לפני שיצא אל הפגישות העסקיות עם נציגי הממשלה, פתח ספר טלפונים וחיפש שמות יהודיים. הוא עבר על הספר מכריכה לכריכה אך לא מצא שום "כהן", "לוי", או "ברקוביץ"... הוא פנה אל דמויות מרכזיות שהכירו את המדינה, אך כולם פטרו אותו בלא-כלום. אתה לא מחפש במקום הנכון. אין יהודים בגיאנה.
נמס סירב להתייאש והמשיך להתעניין, עד שאחרי כמה ימים מישהו אמר לו שיש כאן מישהו בשם "סלומון" שבא "ממוצא יהודי". כלומר, "הוא נולד במשפחה יהודית, אך היום הוא לא ממש יהודי". נמס לא הבין את הכוונה, אך כשהגיע לביתו של אותו אדם, הבין את העניין. סלומון היה נשוי לגויה הודית וכל הבית היה מלא במינים משונים של עבודה זרה. פסלים מעץ ואבן השתלשלו מהתקרה עד הרצפה.
ר' יצחק התקשה לעמוד אפילו רגע במקום כזה וביקש מאותו סלומון להתלוות אל בית המלון בו התאכסן. האו הזמין אותו לסעוד עמו סעודת שבת, נתן לו לשתות מהקידוש, לטעום מפרוסת חלה של לחם משנה והעיקר, לאכול גפילטע פיש... הם ישבו שעות ארוכות ושוחחו כאשר רבי יצחק שופך לפניו את הלב ומלהיב אותו אודות הייעוד הנעלה של העם היהודי. אט-אט נפתח לבו והוא הבטיח לשנות את דרכיו.
חלפו כמה חודשים ורבי יצחק ביקר שוב בגיאנה. בלי הודעה מוקדמת הוא הקיש על דלתו של סלומון וביקש לשוחח אתו. סלומון לא היה בבית, ואשתו פנתה אל נמס במילים קשות: "אתה חושב שבעלי צדיק גדול?! דע לך שמדובר באדם מושחת וחסר לב. מצאתי תחת המיטה שלו מזוודה עם חליפה מהודרת, חולצות חדשות ודרכון. הוא כנראה מתכוון לעזוב אותי, לברוח לארצות הברית ולפרק את המשפחה".
כשהם נפגשו, ביקש נמס להבין את העניין. סולומון נפגע עד עומק נשמתו : "אני לא מבין על מה אתה מדבר. זה לא אתה שאמרת כי הרבי שלך אמר שעוד רגע משיח בא ומעלה את כל היהודים לארץ ישראל?! ובכן, הכנתי מזוודה עם חליפה ודרכון כדי שהכול יהיה מוכן ומזומן לרגע שיבוא המשיח, וגם אני אזכה לעלות עם כל היהודים לארץ הקודש"...