מאת הרב שניאור אשכנזי
ממשלתו של בנימין נתניהו רעדה השבוע. הקואליציה נותרה תלויה על חודו של קול ואיש אינו יודע להעריך כמה זמן תשרוד ממשלה הנשענת על 61 חברי כנסת. כל הזעזוע הזה התרחש בגלל הטענה כי נתניהו פעל בעדינות מול האויב בעזה ונתן לחמאס הזדמנות אחת יותר מדי.
אין ענייננו לעסוק בנושא כמובן, אך בשביל הפתיחה המעניינת בואו נחשוב על התסריט הבא: תארו לכם שמהדורת החדשות בערב נפתחת עם תמונות בלעדיות של ראש הממשלה נפגש בחשאי בקהיר עם (להבדיל) יחיא סינוואר ימ"ש, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס, ומעביר לו מזוודה עם דולרים על מנת להפסיק את הלחימה עם ישראל. הממשלה החליטה שהיא לא בנויה למלחמה צבאית ושילמה לארגון הטרור כדי לקנות שקט. ובכן, מה תהיה התגובה הציבורית?
זה תסריט כה מופרך שאין טעם אפילו לדון בו, וכאן עולה תמיהה עצומה שמעסיקה את המפרשים כבר אלפי שנים. אין פרשן מכובד במהלך הדורות שלא יגע במטרה להבין את הסיפור הפותח את פרשתנו: יעקב נערך לפגישה עם עשו ובוחר בטקטיקה שצועקת לכאורה הכנעה, חולשה ואפילו התרפסות בפני האויב. במקום לנהוג בתוקף, אבינו בוחר לכופף את הראש בפני עשו.
יעקב שב ארצה אחרי 34 שנים בהן לא פגש את אחיו: 14 שנה היה טמון בישיבתם של שם ועבר ועוד עשרים שנה היה בבית הדוד לבן בחרן. יעקב שב ארצה ומגלה שאחיו עזב מזמן את הארץ והיגר לאדום, ירדן של ימינו. לכאורה יעקב היה אמור לומר "ברוך שפטרנו" ולהתחיל את חייו בארץ, אך הוא בוחר לעשות דבר תמוה ביותר: הוא מחליט 'להעיר את הכלב משנתו'. יעקב נוקט יוזמה ושולח מלאכים אל מעבר לירדן לספר לעשו 'חזרתי ארצה ואני רוצה להשלים אתך'.
המלאכים חוזרים עם מסר מפחיד: עשו לא שכח, לא סלח וממתין לרגע הזה בזעם 34 שנים. הוא יוצא לקראתך עם אש בעיניים, בראשות צבא 400 שכירי חרב במטרה לחסל אותך ומשפחתך. וכאן מגיע הפלא השני: במקום להתעלם מהאיומים ולהתחזק בהבטחה שהעניק לו הקב"ה פעמיים – פעם אחת לפני שיצא מהארץ וחלם "ושמרתיך בכל אשר תלך" ופעם שנייה לפני ימים ספורים כשהקב"ה התגלה אליו בבית לבן והבטיח "ואהיה עמך ואברכך" – יעקב בוחר בטקטיקה הפוכה: משלוח מתנות לעשו, ובשפה פשוטה: תשלום שוחד לאויב. יעקב משגר דורון יקר ביותר, במונחים של היום הוא מוערך במאות אלפי דולרים, במטרה לפייס את עשו.
ואז מגיע הרגע המוקשה ביותר: כאשר מתרחשת הפגישה ויעקב רואה את עשו, הוא מכופף את ראשו וכורע ברך שבע פעמים לפני אחיו. ואם זה לא מספיק, יעקב קורא לעשו לאורך הפרשה שמונה פעמים בתואר "אדוני". כן, עשו הוא "האדון", ויעקב אבינו, המרכבה לרצון העליון, ה"עבד".
המדרש (אגדת אסתר ג) תמה בחריפות ומציג בהנגדה את מי שנהג אחרת. קרוב ל-1500 שנה אחר כך, עומד מרדכי היהודי בפני אותה סיטואציה. המן בן המדתא הופך להיות הפריץ החדש, הוא מתמנה ליד ימינו של המלך אחשוורוש וכולם נאלצים לכרוע ברך לפניו. היחיד שלא יכרע ולא ישתחווה הוא מרדכי היהודי. אנשים ניגשים אל מרדכי ומנסים לשכנע להכיר במציאות החדשה ולהיות 'חכם ולא צודק', אך מרדכי מתעקש לזקוף קומה מול המן.
ואז באו כמה למדנים ושלפו פסוק למרדכי: הרי גם סבך, יעקב אבינו, הוריד את הראש בפני עשו? ענה מרדכי: אני נכדו של בנימין בן יעקב, ככתוב "איש ימיני", וסבי היה אז תינוק ברחמה של רחל ולא נטל חלק בחגיגת ההשתחוויה לעשו ולכן אני לא אכרע ולא השתחווה. והתמיהה ברורה מאליה.
יצוין לחביבותא דמילתא: בלילות שבת, אחרי תפילת ערבית, היה הרבי מליובאוויטש צועד לביתו לסעודת שבת. שני בחורים היו מלווים את הרבי מאחור כשהם שומרים על מרחק מסוים של כבוד. פעם שמו לב לדבר מעניין: בכל פעם שעבד יהודי ברחוב, היה הרבי מניע ראשו ומאחל לו "גוט שאבעס" לבבי, אך מול שוטר שעמד באחד מפינות הרחוב, עצר הרבי ושוחח עמו קלות. הבחורים התפלאו, כיצד היהודי זוכה רק לניע ראש ואילו השוטר שאינו יהודי זוכה לרבע דקת שיחה?
פתאום הבינו את העניין: בפני מי שאינו יהודי, הרבי אינו מכופף את הראש, אפילו לא בתנועה קלה של "שבת שלום", אך כיון שהרבי מהדר בכבוד הבריות, עוצר ליד השוטר ומשוחח עמו קצרות.
התמיהה על הנהגת יעקב אבינו מחייבת אפוא מענה ברור.
ישנו רעיון מופלא בתורת אביו של הרבי מליובאוויטש, הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון, שהוא אינו רק וארט אלא מקפל בתוכו את עיקר התפיסה החסידית (הועתק השבוע על ידי הרב אלי וולף). הגישה הזו משמעותית שבעתיים כשהיא מושמעת ב"שבת מברכים יט כסלו", השבת המברכת את היום שמכונה בפי אדמור"י חב"ד "ראש השנה לחסידות" ובו "אור וחיות נפשנו ניתן לנו".
•
ההסבר להנהגת יעקב טמון בסיפור מופלא שמתרחש כחמישים שנה אחר כך (על פי תרגום יונתן בן עוזיאל בראשית נ,יג, ראו ליקוטי שיחות טו/193): אלו היו רגעי הקבורה של יעקב אבינו. בניו הגיעו בראש משלחת מכובדת ממצרים ונשאו את מיטת יעקב לקבורה במערת המכפלה. בכניסה למערה ניצבה פלוגת חיילים אדומיים ועצרה את הכניסה. עשו עמד בראשם והכריז כי לא ייתן לקבור את יעקב במערה. הטענה היא שהם ירשו מיצחק זוג מקומות קבורה, יעקב קבר כבר את לאה בקבר אחד ולכן המקום הנותר שייך לו. בני יעקב טענו כי שמעו מאביהם שהוא קנה מעשו את כל חלקת הקבר, אך עשו הכחיש ותבע לראות שטר מכירה. נפתלי בן יעקב, שהיה "אילה שלוחה", יצא בזריזות למצרים כדי להביא את הניירות, אך בינתיים התרחשה דרמה:
חושים בן דן, נכדו של יעקב אבינו, היה חירש-אילם ולא הבין בדיוק את הדיון. הוא רק ראה שהסבא שוכב על הרצפה בחוסר כבוד ועשו בולם את הקבורה. חושים נטל מקל מהרצפה, היכה בעוצמה בראשו של עשו, והראש התגלגל אל תוך המערה ונח בחיקו של אביו האוהב, יצחק. האבא שאהב את עשו כל כך בחייו - ובחייהם ובמותם לא נפרדו. בני עשו ההמומים נטלו בשתיקה את גופו של עשו וקברו אותו מחוץ למערה. כך נוצרה מציאות מדהימה: ראשו של עשו קבור בין האבות עד היום הזה ואילו גופו טמון בנפרד מחוץ למערה.
מה מונח כאן? הקשיבו לרעיון גאוני של הגאון רבי לוי יצחק שניאורסון: המילה "יצחק" היא בגימטרייה 208, שזה שמונה פעמים שם הוי'
התשובה נמצאת אצל עשיו: המילה "עשו" היא בגימטרייה 376, שזה פעם אחת שם הוי' (26) ועוד שבע פעמים המילה "טמא" (7X50=350). יעקב אבינו ידע את הסוד: עשו היה אישיות חצויה, הסכיזופרן הראשון. הראש שלו היה תלוי במקומות גבוהים ביותר, עשו היה ילד יהודי בדיוק כמו יעקב. הגמרא אומרת "עשו ישראל מומר הוא". עשו זה לא ישמעאל. בניגוד לישמעאל שנולד מהגר, עשו נולד מזיווג יהודי נעלה ביותר, יצחק ורבקה, ולכן היו טמונים בו ניצוצות עליונים, אלא שהעוצמה הרוחנית של עשו הייתה מכוסה בשכבה גופנית עבה בת שבע רמות טומאה.
יעקב יודע כי לא נוכל להגיע לביאת המשיח כל עוד הזנחנו חלק מניצוצות שם הוי' שהתפזרו בעולם. ולכן יעקב מתקרב לאחיו, לא כדי להחניף לו אלא כדי להזכיר לו מיהו באמת, לעורר בו מודעות אל היופי שבו, אל עומק הקדושה שטמונה בו ולתת לו כלים להפעיל אותה.
כעת מובנת העובדה שיעקב השתחווה לעשו שבע פעמים, כדי להסיר את שבע שכבות ה"טמא". ההתקרבות הזו בקעה לרגע את מסך השריון והאירה את ניצוץ הוי' שבו. התורה עצמה רומזת על כך: לאורך פסוקי הפרשה יעקב כופל ואומר: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו", אך ברגע שהם נופלים זה על זה, נאמר רק "עד גשתו עד אחיו". ואיפה "עשו"? באותו רגע לא היה "עשו", רק "אחיו".
ואם נשאל מה יצא מההשתחוויה בפני עשו? הרי לכאורה שכבות הטומאה ניצחו ואחרי רגע עשו חזר לעצמו? מוכיח הגאון המקובל שלא כך הדברים. הגמרא מספרת (עבודה זרה ח,א) כי שנים רבות אחר כך, בעת שהתחילו הרומאים את שלטונם בארץ (כמאתיים שנה לפני החורבן השני) הם ניסו להיאבק ביוונים ששלטו סביב גבולות הארץ ולא הצליחו. הם עשו יד אחת עם שלטון החשמונאים וגברו על היוונים. בתמורה הם העניקו לחשמונאים 26 שנות שלטון בשקט, בדיוק כמנין אותו שם הוי' בנפשו של עשו, עד שקמו על החשמונאים והכניעו אותם תחתם.
כעת נראה עוד דבר מופלא: התורה היא אחת. הווארט הקודם נכתב באוקראינה, אך דומה לו נכתב כחמישים שנה קודם בבגדד. הגאון רבי יוסף חיים, ה"בן איש חי", מבאר בכך (דרשות וישלח) את השאלה הגדולה כיצד יעקב קרא לעשו "אדוני" וכינה את עצמו "עבדו"? מסביר הבן איש חי כי שורש נשמתו של עשו טמון בעולם ה"תוהו" שלמעלה מעולם ה"תיקון", בו שרויים ניצוצות גבוהים ביותר שאינם יכולים להיכנס לתוך כלים. ולכן מבחינת שורש הדברים הוא "אדון" לעומת "יעקב", ששורשו רק מעולם התיקון.
•
למה הרעיון כה מרחיב את הלב? משום שהוא מעניק מתנה עצומה: את האפשרות לפגוש את האלוקים בכל רגע ולראות את הטוב בכל דבר, לגלות את היהלום שמסתתר בתוך הקליפות. במקום לדבר על הטומאה, אנו מדליקים את המתג ורואים את האור.
וזה בעצם המתנה שהביאה החסידות לעולם: החסידות היא התנוצצות האלוקות שטמונה בכל דבר. היא גילוי הטוב בכל נברא. במקום לדבר על אלוקים, האלוקים בעצמו מדבר. החסידות מאירה את הניצוץ האלוקי שטמון בתוך האוכל והופכת את האכילה לעבודת ה' נעלית, החסידות מגלה את ההארה האלוקית שטמונה בתוך העבודה הגשמית והופכת את מקום העבודה לסביבה נהדרת, החסידות מדגישה את הקדושה הנשגבה בתורה הנגלית, וכמובן את רום נשמתו של היהודי.
לימוד חסידות הוא מפגש מתמיד עם האלוקי שבעולם. במקום להתעסק עם הקליפה, עם העטיפה, ולהתבלבל ממנה, החיים החסידיים הם מפגש בלעדי עם היהלום בפנים.
מספרים (בדרכי החסידים, הרה"ח רבי יואל כהן, עמוד 43) על חסיד שהגיע לחצרו של האדמו"ר חנוך העניך מאלכסנדר. אחרי כמה ימים קרא הצדיק לחסיד ושאל "למה הגעת"? לשם מה עזבת את העבודה וטרחת לבוא עד אלכסנדר? ענה החסיד: "באתי לראות את הקדושה של הרבי ולקבל ממנה כוח". ענה הרבי: "המטרה צריכה להיות הפוכה. ללמוד כאן על הקדושה הקיימת בתוכך עצמך ולא בי". הרבי סיפר את המעשה המפורסם עם רבי אייזיק מקרקוב שחלם על אוצר שנמצא תחת הגשר בפראג. הוא נסע עד שם והחל לחפור תחת הגשר. לפתע עצרו שוטרים וניסו להבין מה מעשיו. הוא גמגם בבלבול כי חלם שישנו אוצר תחת הגשר בפראג. אמר השוטר בלעג: "ואני חלמתי שיש אוצר תחת התנור בביתו של יהודי בשם אייזיק מקרקוב, וכי אני טיפש לנסוע עד קרקוב?!". חזר רבי אייזיק הביתה, חפר תחת התנור ומצא אוצר...
•
ראיתי וארט נהדר בשמו של הצדיק רבי מאיר מפרמישלן: הוא מעורר את השאלה הידועה, מדוע האורות הגדולים מגיעים לעולם בצורה עקומה ביותר? ראשית הגעתו של נשמת משיח צדקנו היא באותו זיווג מופרך של בנות לוט עם אביהם, מכאן התחילה השושלת שהביאה את רות המואבית, סבתו של דוד המלך. ובמקביל, נקרא בפרשה הבאה על המפגש הלא-פשוט בין יהודה ותמר, שמוליד את "פרץ", מזרעו מתפתחת כל שלשלת הדורות עד בועז וישי ודוד המלך.
מסביר הצדיק מפרמישלן בעזרת משל: כאשר מבריחי סחורה רוצים להבריח יהלומים הם סוגרים אותם בקופסה ומכסים אותה בשכבה עבה של חומר זול ומסריח וכך מסיחים את דעתם של שומרי המכס שמתמקדים בקנקן ולא במה שיש בו. וכך הקב"ה עטף את הניצוצות הגדולים ביותר בשכבה עבה של "טינופת", כדי להסיח את דעתה של הסטרא אחרא מלהפריע להם.
הבעיה היא שהעטיפה צדה את לב כולנו ואנו מתפתים להיגרר אחרי הקליפה ולא אחרי המהות. וזאת בדיוק המהפכה שמחוללת החסידות: לקראת ההתגלות העצומה של ביאת המשיח, עשה הקב"ה את הבלתי יאומן והשכינה מציצה לראשונה מבין החרכים. האלוקות עצמה מדברת. במקום לראות את השכבות – אפשר לחוות את הפנימיות. וככל שנעמיק ונרחיב יותר את העיון בסודות התורה, נהיה ראויים כבר להבטחת המשיח לבעש"ט: "קאתי מר לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".
נסיים עם סיפור מופלא שממחיש את הנקודה האמורה, כיצד החיים החסידיים הם מפגש מתמיד עם העולם הפנימי, עם הפנימיות של היהודי ועם הפנימיות של העולם המנוהל בהשגחה עליונה (נפלאות המבצעים, הרב אהרן דב הלפרין, עמוד 26): זה היה בקיץ תש"נ, 1990. שני בחורים מניו יורק, הרבנים אפרים מינץ ולוי שם טוב, יצאו לשליחות במסגרת "מרכז שליחות" לעשר ערים במרכז קליפורניה. אחד משיאי הביקור היה עצירה בעיר "יוסמיטי", פארק טבע יפהפה שמושך תיירים מכל העולם, ולהעמיד דוכן להנחת תפילין, חלוקת חומרי הסברה וכדומה. זאת הייתה הזדמנות בלתי רגילה לפגוש מאות יהודים בין עשרות אלפי התיירים שממלאים את הפארק בשיא עונת הקיץ
מישהו העביר להם מידע כי בכפר ליד יוסמיטי, ישנו יישוב קטן בשם יוסמיטי לייקס, ובו מתגורר עורך דין יהודי בשם "מוריס פ". בשעת בוקר מוקדמת בדרך לפארק, הם עברו דרך אותו כפר והגיעו לאחוזה רחבת ידיים המשתרעת על שטח ענק. את פניהם קיבלו זוג גמלאים שנדהמו לראות רבנים עם מגבעות וזקנים. הם אמרו כי "מעולם לא נכנס אליהם אדם הביתה בקשר לזה שהם יהודים". הם ישבו ושוחחו ואז הבחורים הבחינו כי משהו בוער מתחת לפני השטח. הם הרגישו שהזוג שמארח אותם כועס מאוד.
בשלב מסוים הכול התפרץ החוצה. עורך הדין סיפר בכעס מהול בכאב כי יש להם בת יחידה שנסעה ללמוד באוניברסיטה בפאלו-אלטו (צפון קליפורניה) ושם פגשה את השליח הרב יוסף לוין. היא התקרבה לחיי יהדות, התחתנה עם בחור ישיבה וילדה כמה ילדים. הם חיים בצורה דתית פרימיטיבית ולא נורמלית. הוא התבטא במילים קשות ביחס לבתו תוך זלזול באישיות שלה ובשיקולים שמנחים אותה.
הבחורים הקשיבו בסבלנות ואחר כך החלו לדבר. במשך שלוש שעות רצופות דיברו על עוצמתה של הנפש היהודית, על אהבת ישראל, על בחירת האלוקים בנו ועל חשיבות המצוות. האיש האזין בנימוס ואחרי כמה שעות משהו זז אצלו. הוא הסכים להפשיל את השרוול ולהניח תפילין, הוא ביקש לקבוע מזוזה בפתח הבית והם נפרדו בחום. הבחורים המשיכו את דרכם ליוסמיטי, עד שהגיעו למחסום משטרתי. התברר כי פרצה שריפה בהרים מסביב והמשטרה סגרת את הפארק. מאוכזבים נאלצו לשוב על עקבותיהם כשהם לא ממש מבינים מה הייתה תכליתו של היום הזה.
חלפה חצי שנה, י"א ניסן תשנ"א, והמוני חסידים התאספו אל בית 770 בניו יורק כדי לחגוג את יום הולדתו של הרבי מליובאוויטש. הרב אפרים מינץ שהיה אז תלמיד בישיבה, ישב בשקט בין המתוועדים ולפתע חלפה בבשרו צמרמורת. אחד השלוחים לפיטסבורג קם לדבר וביקש לספר על "מופת" מעניין שנחשף אליו: "יש אצלנו משפחה בעלת תשובה, שהאימא מסוכסכת קשות עם הוריה. האבא הוא עורך דין מכובד ועשיר מאוד, אך לא מוכן לקבל את השינוי שעשתה בחייה. הוא ניתק עמה לגמרי את הקשר ולא פגש את הנכדים שלו. בקיץ האחרון החליטה הבת שהמצב הזה מוכרח להשתנות ולא ידעה מה עליה לעשות. הם לא מוכנים לענות לה את הטלפון. היא ישבה וכתבה מכתב לרבי, היא פירטה את כל תולדות חייה, ובסופו ביקשה שהמשפחה תתאחד.
"שבועיים לאחר שכתבה לרבי, נחתו בבית הוריה שני בחורים מ"מרכז שליחות" ועשו עליהם רושם כביר. האבא אמר כי אם כל האנשים הדתיים כאלו נחמדים, אין מניעה שגם נכדיו יהיו... יום אחד בחודש כסלו, לפני כמה חודשים, עמדו ההורים ליד הכניסה לדלת ביתם"... הרב מינץ ישב בקהל והקשיב, ופתאום אותה שליחות שהייתה נראית כמו בזבוז של יום, הובנה כמו משימה שהובלה בשלט רחוק מהעולמות העליונים ביותר"...