מאת הרב שניאור אשכנזי
משה היה אבל ל"ע על אביו והוא עשה מאמץ עילאי לבקר שלוש פעמים ביום בבית הכנסת ולומר את כל הקדישים. חלפו שנתיים וגם אמו של משה נפטרה, אך הפעם משה לא הופיע בבית הכנסת לומר קדיש על אמו.
"מה קרה למסירות שלך לאימא"? התפלא הרב. - "תראה, במשך אחד עשר חודש עשיתי מאמץ גדול להכניס את אבא שלי לגן עדן. אם אעשה עכשיו את אותו הדבר ואשלח גם את אימא לאותו מקום – גם עדן כבר לא יהיה להם...
חתונה מקנה יתרונות רבים, כמו שותפות רגשית, הקמת משפחה, הוצאות כספיות כפולות, חובת דיווח קבועה על המקום בו הנך שוהה בכל רגע נתון וכו'... אך השבוע אנו קוראים על יתרון גדול נוסף שכדאי לקחת גם אותו בחשבון. המדרש אומר כי ביום החתונה של עשו - נמחלו לו כל עוונותיו. רגע הכניסה לחופה ערך 'איפוס' לחשבון העוונות של עשו הרשע ואתחל אותו כמו גר שהתגייר.
המדרש לומד זאת משמה של הכלה: בסוף פרשתנו (לו, ג) מספרת התורה כי עשו התחתן עם בת-הדודה שלו, "בשמת בת ישמעאל". אולם בסוף פרשת תולדות (כח, ט) סיפרה התורה שלאשתו קראו בכלל "מחלת"? ביאור הדברים הוא ששמה האמתי היה "בשמת", אלא שהתורה רומזת כי עם הנישואים ל"מחלת", 'נמחלו' כל עונותיו של עשו.
וכאן עולות כמובן שתי שאלות גדולות: א. כיצד הדבר יתכן? איפה הצדק בכך שאדם יחטא כל כך הרבה שנים ורגע אחד של כניסה לחופה ימחל את עונותיו?
הבה נזכור מה הספיק עשו להחריב עד רגע החופה: בהיותו נער צעיר בן 15, הוא כבר הרג אדם. התורה סיפרה בפרשת תולדות על שעת ערב בביתם של יצחק ורבקה. יעקב עמד על יד הכיריים ובישל נזיד עדשים ופתאום נכנס עשו כשהוא "עייף". עשו ביקש מיעקב לקבל מנזיד העדשים ויעקב דרש בתמורה לקנות ממנו את הבכורה. עשו השיב במשפט נורא, 'עייף מהחיים': "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה"?
מה פתאום ילד בן 15 עייף? ולמה הוא מגלה נטיות אובדניות? כי באותו יום הוא פגש מקרוב את המוות. עשו הרג את המלך נמרוד בעת הצייד (דעת זקנים תולדות כה, ל), ואחרי שלוקחים חיים של אדם, חשים שממון, ריקנות מתחושת החיים. כיצד, אפוא, יכולים עוונות של רוצח להימחל ברגע אחד של כניסה לחופה?
אכן, המדרש מוסיף (מדרש רבה סז,יג) כי עשו "נתן דעתו להתגייר". אצל כל אדם נורמלי, רגע הכניסה לחופה הוא זמן של רצינות יחסית ותפילות. ולכן הרגע המרגש עורר בעשו תחושת חרטה על כל מה שעולל והקב"ה קיבל את התשובה שלו.
אבל כמובן, השאלה עומדת ונשאלת: מי מאמין לעשו? אנחנו מכירים היטב את התמונה של פושעים מסוכנים שמופיעים להארכת מאסר בבת המשפט עם כיפה על הראש. סוג של רושם טוב על השופט. זה לא מרשים כאן ולא היה אמור להרשים אז, אצל עשו. כיצד אלוקים קיבל את התשובה שלו?
ועוד שאלה חשובה ומתבקשת: מדוע התורה רומזת את החידוש הגדול הזה דווקא בחתונתו של עשו? הרי היו לפניו רשעים נוספים שהתחתנו? ישמעאל התחתן, אנשי דור המבול התחתנו ועוד רבים. מדוע התורה ממתינה עם בשורת המחילה על העונות עד נישואי עשו?
אגב, ליצני הדור אומרים שחתונה מכפרת על עונותיו של אדם, משום ש"ייסורים ממרקים". אנשים נשואים עוברים את הגיהינום למטה וכך נפטרים מגיהינום למעלה...
נערה צעירה חוזרת הביתה מפגישות שידוכים ומספרת לאימא על הלבטים שלה. 'הוא עושה רושם טוב, אבל הוא לא מאמין בגיהינום ואני חוששת להתחתן עם אדם שלא מאמין בעולם הבא'. – 'תתחתני אתו, אומרת האימא, מהר מאוד הוא יאמין בקיומו של הגיהינום'..
אך כעת בצורה רצינית יותר, להבדיל: הרבי מלובאוויטש (ליקוטי שיחות לה/167) מוצא כאן אמירה חזקה על מהותו העמוקה והנצחית של היהודי.
הגאון רבי חיים ברלין (בנו של הנציב מווולוז'ין), היה לפני כ-150 רבה הראשי של מוסקבה, בסוף ימיו עלה לארץ והתמנה לרבה של ירושלים. בחג הפסח בכל שנה, כשבעל-הקורא היה מוציא את מגילת שיר השירים וקורא בה (כמנהג ישראל), היה הרב ברלין מנגב את דמעותיו מעיניו. פעם הייתה עת רצון והוא גילה למתפללים מדוע הוא בוכה.
פעם הוזמנתי לחקירה במשרד ממשלתי במוסקבה ופקיד בכיר החל לתשאל אותי על פעולות הדת שלי. האם אני מל תינוקות? מי מסייע לי וכו'? התמלאתי פחד ולא הגבתי. הוא איים בקול שהוא ייאלץ לעצור אותי אך אני שתקתי. האיש קם ממקומו, עשה כמה סיבובים סביב השולחן, נצמד אלי ואמר בלחש כי הוא רואה שאני איש-סוד ולכן מבקש ממני לבוא אליו הביתה מחר בבוקר ושם התינוק כבר יהיה מוכן. אחר כך נתן צעקה לפקיד מולו להזמין אותי לחקירה חוזרת בעוד כמה ימים.
הסבתא הזקנה של התינוק קיבלה אותי לבדה ואני ערכתי במהירות את הברית והסתלקתי משם. אחרי כמה ימים הופעתי שוב באותו משרד ממשלתי לחקירה חוזרת והפקיד צעק עלי וגידף אותי. כשהיה רגע של שקט הוא פלט: 'תודה על הטובה שעשית עבורי'. לא יכולתי להתאפק ושאלתי גם אני בדממה: אתה הרי מתנהג כמו אדם אתיאיסט - מדוע הנך מסכן את חייך ואת המשרה שלך?
הוא השיב כך: אני כבר אבוד, זאת העבודה שלי, זאת הקריירה שלי ואני משתדל לעשות אותה הכי טוב שאפשר. אבל הבן שלי רק מתחיל את החיים. יתכן שהוא ירצה בעתיד להיות יהודי כשר, אז אני פותח בפניו את הדלת כדי שאם ירצה לחיות חיים אחרים – הוא יוכל לעשות זאת.
ואז הבנתי, סיים הרב ברלין, את הפסוק בשיר השירים: 'הנך יפה רעייתי הנך יפה עינייך יונים". מדוע שלמה המלך מדמה את עם ישראל דווקא לעיני יונה? אלו לא העיניים היפות בתבל... אלא חז"ל אומרים כי היונה אף פעם לא מתרחקת מהשובך. גם כשהיא עפה לחפש אוכל, היא נשארת בקשר עם השובך כדי להעיף עין על הגוזלים. וכך יהודי, הוא אף פעם לא מתנתק. הוא לעולם לא חש בנוח עם ההתרחקות שלו ומייחל בסתר לבו לחיות חיים אחרים.לכל אחד מאתנו יש רגעים טובים ורגעים רעים. רגעים בהם הוא מגלה את כל הטוב שבו ורגעים הפוכים בהם הוא מציף את החלאה שבו ומתגלה כמו חיית-טרף. השאלה היא למה עלינו להאמין? מתי האדם משקף את האמת הפנימית שלו ומתי הוא נסחף?
הסיפור של עשו מלמד כי אלוקים מאמין לטוב שלנו ולא מאמין לרע שלנו. אלוקים מאמין לבקשת הסליחה ואינו מאמין לרגעי המשבר. כשעשו עמד ליד החופה והזיל דמעה על הגורל העצוב של חייו – אלוקים האמין לו שהוא מעולם לא רצה לחטוא. זה לא שהוא חטא קודם בלב שלם ועכשיו הוא רוצה להתחיל תקופה חדשה, לא ולא. עשו עמד מתחת החופה ואמר: ריבונו של עולם, אילו יכולתי לתכנן את חיי מראש, הם היו נראים אחרת לגמרי. מעולם לא רציתי את כל המקומות אליהם התגלגלתי.
והקב"ה מאמין לו, משום שתפיסת החיים היהודית היא: "איש כי תשטה אשתו" – ולמדו חז"ל: "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות". החטא הוא אינו יותר מטעות חיצונית שמשתלטת לנו על החיים. ולכן כשבא יהודי ואומר מעומק הלב, מעולם לא רציתי להיות שם – הקב"ה מאמין לו.
ועשו צדק לגמרי. הוא אמר את האמת. עובדה שמול כל הרע שעשה, היו באישיות שלו צדדים נאצלים שלא הופיעו כמותם אפילו אצל יעקב. חז"ל אמרו שלא היה בכל ההיסטוריה אדם שכיבד את אביו כמו עשו1. מדי ערב היה נכנס אל אביו עם "בגדי עשו החמודות", אותם בגדים נעלים שהקב"ה תפר לאדם וחווה בגן עדן. הכרח אפוא לומר שהאישיות שלו הייתה מורכבת יותר ממה שנראה במבט ראשון – ולכן כשהוא בא לבקש סליחה, הקב"ה האמין לו.
כעת מובנת היטב השאלה השנייה: מדוע התורה רומזת את בשורת המחילה ביום החופה דווקא אצל עשו ולא אצל הרשעים שקדמו לו. משום שעשו הוא היהודי הראשון שחוטא. לפניו היו: או יהודים צדיקים (אברהם ויצחק) או גויים רשעים (ישמעאל), אבל עשו הוא החוטא הראשון 'משלנו', הוא הפושע הראשון שנולד מאבא ואימא יהודיים. כיון שכך, בקשת המחילה שלו הייתה כזאת שאמרה מעולם לא רציתי להתרחק. כל החטאים היו סוג של 'אי-שפיות זמנית' מתוך ה"רוח שטות" שנפלה עלי ושיטתה בי.
אנו עומדים בערב י"ט כסלו ותמיד נשאלת השאלה: מה חידשה תורת החסידות? כיצד היו נראים חיינו אילו (חלילה) לא התגלתה תורת הבעש"ט?
הוארט שהובא לעיל, למשל, לא היה נאמר. שכן תורת החסידות מעניקה "תפיסת אדם" חדשה. עד התגלות החסידות, המבט הבסיסי על האדם עסק בעיקר בחלקים השפלים של האישיות שלו. ספרי מוסר מדברים בהרחבה על ההתמודדות עם הקנאה, התאווה, הכבוד והאגואיזם.
וזה לגמרי נכון. כל התכונות השפלות האלו קיימות בנו ועוד הרבה גרוע מכך. אך זאת רק חצי מהתמונה. תורת החסידות מדברת על החלק האחר, "והנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש". תורת החסידות מאמינה שמהותו העמוקה יותר של האדם היא "הנפש השנית שבו" ולכן דברי החסידות לוחצים על אותם מיתרים בנפש שרוצים לתת, לתרום ולהתעלות.
הנה דוגמה לווארט חסידי: הצדיק רבי זושא מאניפולי אמר כי הוא ראה מלאכים רבים למעלה והוא שם לב לתופעה משונה. בקבוצת המלאכים הלבנים – אלו שנבראו מהמצוות של היהודים – היו רבים כאלו שהיו שלמים. אולם בקבוצת המלאכים השחורים – אלו שנבראו מהעבירות – הוא לא ראה אף מלאך שלם ובריא. זה הלב שלו שבור, זה המחשבה שלו מבולבלת, וזה סובל מסכיזופרניה.
ההסבר הוא, שהמלאך שנברא למעלה משקף את האדם שיצר אותו מלמטה. כשיהודי זוכה לקיים מצווה – הוא בדרך כלל מקיים אותה עם כל הלב, בהרמוניה פנימית. ולכן המלאך הוא בריא והרמוני. אך כשיהודי מכתים את חייו ונכשל בעבירה ח"ו – הוא לעולם חצוי בתוכו. ולכן גם המלאך שנברא הוא כזה.
ועוד וארט של חסיד גדול: הצדיק רבי לוי יצחק מברדישטוב אמר כי הוא ראה יהודים שמקיימים מצווה ומברכים בהתרגשות 'שהחיינו', אך לא ראה יהודים שעוברים עבירה ח"ו ומברכים בהתרגשות "שהחיינו". יהודי חוטא עם הידיים והרגליים – אך "עין במר בוכה".
וזאת המתנה העצומה שנתן הקב"ה לעולם עם התגלות תורת החסידות: האדם הוא השתקפות של מה שאחרים אומרים עליו. הוא נוטה להגשים את הציפיות של הסביבה ממנו. אם אשב בשיעור תורה ואשמע שאני קנאי, תאוותן וקמצן – כנראה שלא אאכזב את הציפיות... אך אם אשב בשיעור חסידות ואתרומם מעל כל השפלות שלי ואשמע שאפילו עשו הרשע ייחל בסתר לבו לקיים כל המצוות – סביר להניח שאקבל תנופה עצומה בעבודת ה'.
ונסיים בדבר נפלא: שאלו פעם את הרבי מלובאוויטש כיצד הוא פונה לכל תלמידיו (ולכל יהודי באשר הוא) ומעורר ליטול חלק בהפצת התורה והיהדות? הרי לא כל אדם ראוי להיות משפיע על אחרים? הרי קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים?
הרבי הסביר כך (ליקוטי שיחות ט/339): אילו התפקיד שלנו היה ללחום כנגד הרוע האנושי – בוודאי שלא כל אחד ראוי להיות לוחם. אך אם התפקיד שלנו הוא להוסיף באור, לעורר יהודי ליטול לולב ולהדליק נרות חנוכה – לזה כל אחד שייך, כי כל אחד עושה ברכה ומדליק נרות חנוכה.
אחרי כל כך הרבה שנים של הפצת החסידות למקומות בהם לא הייתה מעולם, ובעיקר הפצה של מחשבת החסידות שכבר השתלטה באופן מוחלט על כל תנועות המחשבה, ואפילו אנשי המוסר מדברים היום כמו חסידים, [למעשה גם גויים מדברים כיום על פסיכולוגיה חיובית במקום שוטטות בנבכי הרוע האנושי] – אפשר לבקש ולתבוע מהקב"ה את קיום ההבטחה: "אימתי קאתי מר – לכשיפוצו מעיינותיך חוצה" בקרוב ממש.
Footnotes
-
ראה ספר חסידים (מרגליות) סימן שמא: ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה (בראשית כ"ה ל"ב) למה לו לכתוב ויאמר עשו וכו' לא היה לו לכתוב אלא וימכור את בכורתו ליעקב ולמה כתיב מה שחשב עשו אלא שלא תתמה למה נתן הקדוש ברוך הוא ממשלה לבני עשו לומר שתדיר בשביל אביו הלך למקום סכנה במקום החיות כדי לצוד ציד להביא אל אביו וממנו למד יוסף כשאמר לו יעקב לכה ואשלחך אליהם (שם ל"ז י"ג) והלא היה יודע ששונאים אותו אלא אמר יוסף עשו הולך תדיר למקום סכנה כדי לצוד ציד להביא לאביו ואבי שלחני לראות את שלום אחי ואת שלום הצאן שהוא חיות של אבי ובני ביתו ולא אלך, כל זה נכתב להודיע לישראל איך לטרוח כדי להביא פרנסה לאביהם ואיך יהיו זהירים לעשות מצות אביהם. (הערת הרב יגאל ציפורי) ↩