כשניגון וסיפור נפגשים
י"ט כסלו ה'תשע"ח, בנושא: ערכים הנלמדים מהתניא – פנימיות, שמחה ושליחות
הקדמה
חג שמח לכולם. היום אנו חוגגים את חג הגאולה של מי שמכונה "בעל התניא", הלוא הוא אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, שבתאריך י"ט בכסלו יצא מהמאסר וקיבל אור ירוק משמים להפיץ את החסידות להמונים.
שמעתי פעם מיו"ר הכנסת מר יולי אדלשטיין, שחסידים היו מכנים אותו "בעל התניא". הרמתי גבה ולא הבנתי, עד שהוא הסביר: לפני שנים רבות חי ברוסיה בשנות השלטון הקומוניסטי, בזמנים שבהם יהדות הייתה בלתי חוקית. בדרך לא דרך התחבר במחתרת לקבוצה של חסידי חב"ד ברוסיה, שקיימו פעילות יהודית מחתרתית. לאשתו קראו "טניה", וממילא הקוד שלו במחתרת היה "בעל התניא", הבעל של טניה...
האמת היא, שלא רק יולי אדלשטיין נקרא "בעל התניא". כל אחד מאיתנו יכול להיקרא "בעל התניא", דהיינו אם ספר התניא יהפוך להיות חלק כה משמעותי בחיים שלו, עד שיהיה בבחינת "בעל התניא".
ספר התניא הוא ספר היסוד של החסידות, ונקרא "תורה שבכתב של חסידות", ואחד מספרי היסוד של היהדות כולה. עד היום ספר התניא הודפס ביותר מ-6500 מהדורות (כן, אתם שומעים נכון), ותורגם ליותר מ-10 שפות.
תעזבו לרגע את כל המהדורות והתרגומים. באופן אישי, התניא השפיע על כל חיי. למדתי את התניא כבר עשרות פעמים. בכל יום יש לימוד יומי של קטע בתניא, וכך לאורך השנה לומדים את כל ספר התניא. ומתי מסיימים אותו? כמובן, בחג הגאולה י"ט בכסלו. אז מסיימים את ספר התניא, ואחר כך מתחילים מחדש. כך יוצא שהיום אני מסיים את התניא יחד עם אלפים רבים, וגם עשרות מאלו שיושבים כאן.
כשאני חושב עם עצמי, אני מרגיש שספר התניא הצליח להשפיע עליי ולגעת בי בצורה עמוקה ביותר. הוא למעשה שינה לגמרי את כל החיים שלי. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לי "בעל התניא", אבל בהחלט התניא שינה את חיי.
וכשאני מתבונן איזה ערכים משמעותיים מהתניא נכנסו לי לחיים, אני יכול להצביע על שלושה ערכים מרכזיים: פנימיות, שמחה ושליחות. בהתוועדות הנוכחית רציתי לשתף אתכם בשלושת הערכים הללו שהתניא העניק לי, ויכול להעניק גם לכם – פנימיות, שמחה ושליחות.
שיר: פדה בשלום
לפני שנתחיל, נשיר יחד את השיר של חג הגאולה "פדה בשלום נפשי". הפסוקים הללו נמצאים בפרק נ"ה בתהילים. אדמו"ר הזקן מספר באחד המכתבים, כי בהיותו במאסר, קרא הרבה פרקי תהילים (וידוע שהיה קורא ברגעים מיוחדים גם את התהילים שנחלק לימי השבוע, וביום שלישי קוראים בין היתר את פרק נ"ה). כשקרא את פרק נ"ה בתהילים, והגיע אל המילים "פדה בשלום נפשי", קיבל את הבשורה הרשמית שהוא נפדה בשלום ויוצא מהמאסר.
על הפסוקים הללו חובר שיר ארוך ומיוחד, המתחיל במנגינה שקטה, ומסתיים בשמחה גדולה. בואו נשיר ביחד. מי שמכיר, יצטרף אל השירה, ומי שלא, יקשיב וילמד ויזמזם בשקט:
תהלים פרק נה
פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי:
יִשְׁמַע אֵל וְיַעֲנֵם וְיֹשֵׁב קֶדֶם סֶלָה אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹהִים:
שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו חִלֵּל בְּרִיתוֹ:
חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו וּקֲרָב לִבּוֹ רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן וְהֵמָּה פְתִחוֹת:
הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק:
וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:
הדבר הראשון: פנימיות
הדבר הראשון שאני לוקח מספר התניא הוא – פנימיות. הרבה אנשים שואלים: מה החידוש של החסידות וספר התניא? הרי יש לנו שולחן ערוך גם בלי החסידות, ואנו לומדים הלכה ומקיימים מצוות גם בלי החסידות. אז בשביל מה צריך את כל זה?
תשמעו סיפור: מספרים על תלמיד בישיבה שעמד בבית המדרש והסתכל מהחלון מה קורה ברחוב. אמר לו הרב: יותר טוב לעמוד ברחוב ולהסתכל פנימה לתוך הישיבה, מאשר לעמוד בישיבה ולהסתכל החוצה מה קורה ברחוב.
כלומר: מה שחשוב בעיקר, זו לא השאלה איפה נמצאים הרגליים שלך. איפה נמצאת החיצוניות שלך. השאלה העיקרית היא, איפה נמצא הראש שלך, איפה נמצאת הפנימיות שלך. אתה יכול להיות מבחינה טכנית בתוך בית המדרש, אבל הראש שלך שקוע במה שקורה בחוץ. ולאידך, אתה יכול להיות בחוץ, ולהתעניין ולחפש מה קורה בפנים.
מי שלמד פעם את הפרק הראשון בתניא, יודע שיש שם עיסוק רציני במושגים צדיק, רשע ובינוני. עד שלומדים את הפרק הזה, חושבים שההגדרה של צדיק ורשע תלויה במעשים של האדם ותו לא. רוב זכויות או רוב עוונות. מגיע אדמו"ר הזקן ועושה מהפך – השאלה היא לא רק מה אתה עושה, אלא מי אתה בעצמך. לא רק החיצוניות שלך, אלא קודם כל הפנימיות שלך. מה קורה באישיות הפנימיות, איזה תשוקות ויצרים יש לך. זה מה שיגדיר אדם אם הוא צדיק או רשע.
בכך אומר אדמו"ר הזקן: חסידות דורשת פנימיות.
דוגמה: רובוט המצוות
ניקח דוגמה מקיום מצוות. על "רובוט המצוות" שמעתם? אדם יכול להיות בבחינת "מכונת הלכה", או "רובוט המצוות". הוא מקיים את כל המצוות, מקפיד על קלה כבחמורה, אבל מתייחס למצוות כמו רשימת מטלות. משהו שצריך לסמן בו וי. כאילו זו רשימת קניות שהאשה נותנת לבעלה על מנת לקנות בסופר העירוני. הכול נעשה באופן טכני, ללא חיבור פנימי עם הקב"ה. מה שנקרא "מצוות אנשים מלומדה".
זה מזכיר לי סיפור על בני זוג שהיו אצל היועץ הזוגי והאשה טענה שבעלה לא נותן לה בכלל מתנות. אמר היועץ לבעל שחשוב מאוד לתת לאשה מתנות, זה חלק מהשלום בית. הבעל היה צייתן וביום למחרת חזר הביתה עם ארגז ענק. אשתו שאלה מה זה? והבעל השיב: תראי, יש בארגז הזה המון מתנות שקניתי לך. בכל פעם שאת מרגישה צורך, את יכולה לפתוח את הארגז ולקחת לעצמך מתנה. אם זה ביום ההולדת שלך, ביום הנישואין וכדומה. הוא לא הבין מדוע האשה פרצה בבכי... כי הנקודה אינה העניין הטכני והחיצוני של המתנות, אלא הפנימיות שמאחורי המתנות.
מספרים על אחד שהיה בבחינת "רובוט המצוות", שפעם חלם בלילה שקרה משהו לא טוב להקב"ה. הוא הגיע נסער אל הרב, והרב ניחם אותו ואמר שיש כלל שבלילה חולמים על מה שחושבים ביום. כנראה שחשבת על זה ביום, ולכן חלמת בלילה. אמר האיש: לא! זה לא יתכן! כבר חמישים שנה שלא חשבתי על הקב"ה. הרי אני עסוק כל כך בקיום המצוות, מקפיד על קלה כבחמורה, ואין לי רגע פנוי לחשוב על הדבר הזה שקוראים לו הקב"ה.
באה תורת החסידות ולא מחדשת הלכה, אבל היא מכניסה פנימיות בקיום המצוות. תמשיך לקיים את אותם מצוות, אבל עם רגש של אהבה לה', עם כוונה בלב, עם התבוננות והכרה עבור מי אתה מקיים את המצוות הללו. מבחוץ המצוות נראות אותם מצוות, אבל מבפנים זה הבדל של שמים וארץ.
דוגמה נוספת: תפילה
דוגמה נוספת היא התפילה. מספרים על הבעל שם טוב שהגיע פעם לבית כנסת מסוים ואמר שבית הכנסת מלא בתפילות עד אפס מקום. הנוכחים חשבו שמדובר במחמאה, ואחר כך התברר שהם טעו. מדובר באנשים שהתפללו באופן טכני וחיצוני, התנענעו כמו לולב, אבל בלי שום חיבור פנימי. ממילא התפילות לא עלו למעלה, אלא נשארו בתוך בית הכנסת.
כלומר: לפעמים מרוב עצים, לא רואים יער. עסוקים בפרטים החיצוניים, ושוכחים את הנקודה הפנימית. במקום זאת יש מי שרואה את הנקודה הפנימית, במקום להתעסק בפרטים החיצוניים.
זה מזכיר לי סיפור על תלמיד חכם שלמד הלכות שחיטה והגיע אל הרב כדי להיבחן ולקבל תעודת הסמכה. והנה הגיעה אשה למקום עם תרנגול בידה, ואמרה לרב שיש שאלה הלכתית בקשר לקורקבן. פנה הרב אל אותו יהודי ואמר לו: במקום שאשאל אותך שאלות בדיני שחיטה, הנה יש לנו הזדמנות שתבדוק את הקורקבן ותאמר מה ההלכה.
השיב האיש: כבוד הרב, האמת היא שאני בקי בהלכות הקורקבן ישר והפוך. אני יכול לצטט בעל פה את כל הדעות ההלכתיות. יש לי רק בעיה קטנה – מעולם לא ראיתי קורקבן, ואני לא יודע מה זה...
מאידך יש סיפור הפוך על הגאון הרב מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין (ומייסד לימוד הדף היומי), שהגיע פעם לארצות הברית לאסוף כסף לישיבה. הוא נתן דבר תורה באחד מבתי הכנסת, והציבור אומנם התפלפל איתו בדברי התורה אך לא גילה נכונות לתת כסף. הוא ראה ילד קטן שנמצא בבית הכנסת ומאזין לדרשה ברוב עניין. שאל הרב את הילד בסוף הדרשה: מה אתה עושה פה? האם הבנת משהו מדברי התורה שאמרתי? אמר הילד: האמת היא, שלא הבנתי כלום מדברי התורה. לא את השאלות ולא את התשובות. הבנתי רק דבר אחד: שאתה רוצה כסף. אמר לו הרב: אתה היחיד שהבנת את הנקודה. כולם עסקו בפרטים ובפלפולים, אבל אתה קלטת את הנקודה הפנימית שבגינה הגעתי לפה.
וזה מאוד משמעותי על התפילה שלנו. אדם יכול להתפלל כל יום, כל היום, לדעת את מילות התפילה בעל פה. להכיר אפילו את הפירוש של המילים. לדעת מה זה "הראיון", מדוע יש כל כך הרבה מילים נרדפות של "אמת ויציב ונכון וכו'", ולמה אומרים מילים נרדפות בקדיש "ישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא". בקיצור, האיש יכול להיות פרופסור לתפילה.
יש רק פרט קטן, קטן מאוד, שהוא לא יודע. וזה הפירוש של המילה "אתה". כשאני אומר "ברוך אתה", למי אני פונה? למי אני מתכוון?
כלומר, האיש עסוק בפרטים החיצוניים, ושוכח את הנקודה הפנימית. את ה"אתה", את הפנייה אל הקב"ה.
אומר על כך הבעל שם טוב, כי תפילה כזו לא עולה למעלה. שהרי איך היא תעלה? תפילה שכזו כמוה כארגז המתנות. אין מאחוריה שום רגש, ואין בה שום פנימיות. לא בטוח שאפשר לקרוא לה תפילה, אלא יותר בבחינת "התעמלות פה ולסת".
באה תורת החסידות ומעלה על נס את חשיבות הכוונה בתפילה, ואת הידיעה "דע לפני מי אתה עומד". אדמו"ר הזקן מסביר בתניא איך להתפלל, ואיזה רגש אמורים להרגיש בפני הקב"ה, ומהי ההתבוננות הנדרשת לפני התפילה כדי להתחבר אל אותו "אתה".
שיר: צמאה לך נפשי הרציני והשמח
ואכן, חסידים היו נוהגים להתפלל באריכות. אצל חסידים, הביטוי "להתפלל" התייחס מלכתחילה לכוונה, ולא למילים. שהרי תפילה בלא כוונה, כגוף בלא נשמה. חסידים היו אומרים "היום התפללתי" או "היום לא התפללתי", וכמובן הם כן התפללו באותו יום אבל זה היה בלי כוונה. בשעת התפילה, חסידים היו נוהגים להתעורר ברגש אל הקב"ה, ומתוך כך פרצו להם גם הניגונים. חסידים לא ישבו על פסנתר והלחינו ניגונים, אלא התפילה הייתה מקור ההשראה של הניגונים, התפילה הייתה הפסנתר שלהם להלחין ניגונים.
הניגון הבא אותו נשיר כולנו ביחד, הוא אחד מעשרת הניגונים של בעל התניא – "צמאה לך נפשי". דוד המלך אומר בפרק ס"ג בספר התהילים "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים". על המילה "כמה" אומר רש"י שזה עניין של תשוקה ותאווה, אך "אין לו דמיון", דהיינו שזו הפעם היחידה בתנ"ך שמופיע הביטוי של "כמה" ו"כמיהה". שמעתי פעם בשם ר' צבי גרינוולד ווארט נפלא: רש"י בכך אומר שאין שום דמיון לכמיהה הגדולה הזו של דוד המלך אל הקב"ה. אף אחד לא הגיע לדרגה הזו, ולכן הביטוי הזה לא מופיע.
אדמו"ר הזקן חיבר ניגון של נשמה על המילים הללו. הרבי לימד אותנו את הניגון, וניגן אותו בציבור, כפי שכולם מכירים את הוידאו המפורסם מניגון זה. לעצמי אני חושב, שכאשר הרבי ניגן את הניגון בציבור, הוא לא חזר על המילים של דוד המלך, אלא השתמש במילים של דוד המלך לתיאור הרגש האישי שלו: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים, כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך".
נשיר כולנו יחד את השיר, ונעשה חשבון נפש תוך כדי השיר איפה נמצאת הפנימיות שלנו.
תהלים פרק סג
צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם:
כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ:
האמת היא, שחסידים לא יכולים להיות במצב רוח כל כך רציני למשך זמן רב כל כך. חסידים הם במהות שמחים. מסתבר שגם על המילים הללו "צמאה לך נפשי" יש גירסה שמחה וקיצבית, וגם אותה לימד הרבי מליובאוויטש לחסידים. בגירסה הזו יש גם כמה מילים באוקראינית, המדברים על מרקו הטיפש שלא עושה שום דבר אלא רק עושה בלגאן, והכוונה היא ליצר הרע שמפריע לנו למלא את תפקידנו בעולם. אנחנו נשיר את המילים הללו בתרגום לעברית, ואחר כך נחזור למקור למילים באוקראינית.
תהלים פרק סג
צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם:
הוספה: היי אתה, מרקו הטיפש, מה אתה מבקש? לא קונה, לא מוכר, רק מקשקש!
עך טי דורין מרקו, שטא טי יעדיש??? מרקו, ניע קופלייש, ניע פרודייש, טולקה רו ביסברקו!
שמחה
רגל למעלה ורגל למטה
אחרי שעסקנו בערך הפנימיות, ושרנו את צמאה השמח ולא רק הרציני, אנחנו יכולים לעבור לערך הבא שאנו לומדים מהחסידות – השמחה.
אתם יודעים איך מציירים חסיד? מה האייקון של חסיד?
האייקון של חסיד הוא "רוקד". פעם אפילו היו מכנים את החסידים בכינוי "השמחים" (באידיש "די פריילערכערס"). מה זאת אומרת שהחסיד רוקד?
מישהו פעם אמר לי רעיון יפה. חסיד רוקד זה אומר שיש לו רגל אחת מעל הקרקע, ורגל אחת מחוברת לקרקע. זה חסיד.
חשבתי לעצמי שזה גם מה שמגדיר את השמחה החסידית. אדמו"ר הזקן מקדיש בספר התניא לא פחות מתשעה פרקים (!) כדי לעסוק בנושא של שמחה ושלילת העצבות.
אנשים רגילים לחשוב ששמחה היא סוג של בריחה. שותים אלכוהול, עושים אקזיט, עוצמים את העיניים, מתחילים לעופף ושוכחים לרגע מכל הצרות ונכנסים להיי של שמחה. יש אפילו משקה כזה שקוראים לו "אקזיט".
השאלה היא, מה קורה כשנוחתים בחזרה. כשאדי האלכוהול נעלמים והמציאות מתגלית במלוא עוצמתה. מה עושים אז? פתאום אתה נזכר שיש לך מינוס בבנק, ושאשתך עושה לך בעיות, ושהבוס מאיים עליך בפיטורין, ושהילדים לא מכבדים אותך. כל אחד עם החבילה האישית שלו. פתאום הוא נוחת נחיתת אונס והשמחה הופכת לסטרס או לעצבות, תלוי עם מה אתה מתמודד.
באה החסיד והוא רוקד, רגל אחת למעלה ורגל אחת למטה. אומרת החסידות שבשביל להיות שמח לא צריך לברוח מהמציאות. כדי לשמוח אנו לא עוצמים עיניים. אנו מסתכלים על המציאות בעיניים, ורגל אחת מחוברת היטב לקרקע. אז איך בכל זאת אנחנו שמחים? פשוט משנים את נקודת המבט על המציאות. הזוהר הקדוש אומר כי המילה "בשמחה" בחילוף אותיות היא המילה "מחשבה". כלומר, כדי לשמוח, לא צריך אלכוהול ולא די. ג'יי., אלא רק מחשבה, לשנות את המחשבה שלנו על המציאות.
בשביל זה כן צריך רגל אחת למעלה. אם שתי הרגליים יהיו למטה, אנו מסוגלים לאמץ את התפיסה הסטנדרטית של העולם הזה ולהיכנס לסטרס כמו כולם, לדיכאון כמו כולם, ואז לברוח כמו כולם. לכן צריך רגל אחת למעלה, לזכור שאנחנו רואים את המציאות בצורה גבוהה יותר, קדושה יותר, אלוקית יותר. ויחד עם זאת יש רגל אחת למטה, כי אנו מחוברים היטב למציאות ושמחים בתוך המציאות.
סיפור: הריקוד של ר' שמואל מונקס
מספרים על שריפה שפרצה בביתו של החסיד הנודע ר' שמואל מונקס, וכילתה את הבית לחלוטין. נשארו רק שרידים של אפר. חברים ששמעו על האסון, היו בטוחים כי בעל הבית שרוי בדיכאון, ובאו לנחם אותו.
הם מתקרבים למקום ושומעים משהו מוזר... שירה חסידית נשמעת באזור... הם מתקרבים יותר, ולתדהמתם הם רואים את החסיד, בעל הבית, רוקד ליד הבית ושר את המילים "שלא עשני גוי".
"אהה", חשבו האנשים, "מן הסתם דעתו השתבשה. אוי ואבוי".
ניסו לשאול את ר' שמואל מדוע הוא רוקד? מה מצחיק אותו?
ור' שמואל השיב: פשוט מאוד. כשראיתי את הבית השרוף, חשבתי לעצמי שאם הייתי גוי, גם האלוקים שלי היה נשרף בבית, שהרי הגוי מחזיק בביתו פסילים. ברוך ה' שלא עשני גוי, ולכן האלוקים שלי אינו מעץ ואבן, ולא נשרף יחד עם הבית...
בסיפור הזה יש לקח נפלא, מדהים. לכל אחד יש את האליל שלו, הדבר הכי חשוב לו, הכי משמעותי בחייו. אצל אחד, הרכב הוא האליל. הוא יטפח את הרכב, ינקה אותו מכל אבק, ישמור שחס וחלילה לא יקבל שריטה; אצל השני, האוכל הוא האליל. אין כמו סטייק אנטריקוט עסיסי. הוא כל הזמן ידבר על אוכל, איזה אוכל היה בחתונה הזו, ומי יודע להכין אוכל יותר טוב, ואוי ואבוי למי שיעז להפריע לו בשעת האוכל; אצל השלישי, הכסף הוא האליל. חייו מסתובבים סביב עוד דולר ועוד שקל, והוא כל הזמן מנסה להרוויח עוד משהו, ובודק את הדירוג שלו בין העשירים שסביבו; וכן הלאה, לכל אחד יש את האליל שלו, כמו הבית, היופי, המעמד החברתי, הכבוד וכן הלאה.
אבל מורי ורבותי, כל האלילים הללו יכולים להישרף. יום אחד הרכב יכול להתרסק בתאונת דרכים, הכסף יכול לשקוע במצולות, המעמד החברתי יכול להיפגע וכו' וכו'. אם מה שמשמח אותך בחיים, אלו דברים שעשויים מעץ ואבן, ויום אחד הם יכולים לרדת לטמיון, ואז באמת אפשר להיכנס לדיכאון. לחשוב שהחיים נגמרו.
אבל ליהודי יש אלוקים, והאלוקים שלנו אינו עשוי מעץ ואבן. יש לנו תורה ומצוות, יש לנו רוחניות, והיא ממלאת את כל חיינו. לכן, גם כאשר החיים הגשמיים קשים ביותר, עדיין הדבר המרכזי בחיינו נשאר שלם – התורה והמצוות. אי אפשר לקחת מאיתנו את המשמעות של החיים, את הדברים החשובים באמת בחיים. זה אמור לתת לנו שמחה גם בשעת סבל.
כלומר: רגל אחת למעלה זו ההבנה שהאלוקים שלנו לא עשוי מעץ ומאבן, והוא לא יכול להישרף. ורגל אחת למטה, זו ההבנה שעלינו להתמודד עם המציאות כפי שהיא, מבלי לברוח משום אחריות.
סיפור: הצוואה של אדמו"ר הזקן
על שלילתה של העצבות אנו למדים ממכתב מרגש שכתב אדמו"ר הצמח צדק, נכדו של אדמו"ר הזקן, במכתב שבו הוא מתאר את שקרה במוצאי שבת האחרון בו הסתלק אדמו"ר הזקן (אגרות קודש שלו עמוד כג):
"כמו ששמעתי מפה קדוש של כבוד אדוני אבי זקני מורי ורבי ז"ל נ"ע בפייענא, שאמר בזה הלשון: אשר כך הי' הרב המגיד אומר על פסוק כמראה אבן סיפור ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו', שכפי המדה שאדם מראה מלמטה מראין לו מלמעלה. ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה, כי התפללתי המעריב שקודם מיתתו בנגון שיש בו מרה שחורה, והמתין לי עד שסיימתי את התפילה ואמר לי זאת".
אם נתבונן במצב, נראה כי יש כאן דבר פלא. המצב היה גרוע ביותר: אדמו"ר הזקן וכל משפחתו היו תקופה ארוכה במסע שסופו בלתי ידוע, כדי לברוח מצבא נפוליאון. היה זה בעיצומו של חורף רוסי קשה. הם נדדו מכפר לכפר, בכל פעם מתארחים בבתים שונים, חלקם בתים של גויים. צבא נפוליאון התקרב כל הזמן לעומק רוסיה, וכך נאלצו שוב ושוב ליטול את מקל הנדודים. עקב קשיי הנדודים, חלה אדמו"ר הזקן.
הם הגיעו לכפר שנקרא פיענא. מחלתו של אדמו"ר הזקן גברה. במוצאי השבת, אור לכ"ד טבת תקע"ג, המצב החמיר עד שאדמו"ר הזקן הסתלק. כמה שעות לפני כן, בתפילת ערבית, נכדו הצמח צדק ניגן בתפילה ניגון כלשהו שיש בו מרירות ורצינות. לכאורה זה הניגון הכי מתאים.
ובכל זאת אדמו"ר הזקן, בכוחותיו האחרונים, מבהיר במעין צוואה שצריך להיות בשמחה ולא במרה שחורה, וזה גורר גם מלמעלה שפע תואם.
באותו מכתב, מאריך אדמו"ר הצמח צדק להסביר, כיצד אפשר להגיע לשמחה ולעזוב את העצבות. גם אם הרגש שבלב הוא עצבות, אפשר לגלות שמחה בשלושת לבושי הנפש – לחשוב על שמחה, לדבר ולשיר כדרך שמחה, ולהתנהג בדרך של שמחה. הלבושים משפיעים על הנפש עצמה.
שיר שמח כלשהו: ריקוד, ניגון חסידי הצמח צדק
אחרי שדיברנו על החסיד שרוקד, אני רוצה לבדוק כאן מי מגדיר את עצמו כחסיד. המבחן יהיה פשוט אם הוא רוקד, רגל אחת למעלה ורגל אחת למטה. אז בואו נשיר שיר של שמחה, את ניגון חסידי הצמח צדק ונצא כולנו בריקוד גדול.
שליחות
השליחים בגיהנום
הבדיחה מספרת על אדם אחד שהיה עם חב"דניק בגיהנום. אומר השני לעצמו, הרי רבנו אמר שמי שיקרא לו הוא יעזור לו בכל מקום. זועק האיש: "רבנו". ואז פתאום באים ותופסים אותו עם הפיאות ומוציאים אותו מהגיהנום.
החב"דניק צועק: "רבי". ופתאום הוא שומע קול: אתה צריך להישאר בגיהנום, אתה נמצא כאן בשליחות.
עד לאחרונה הייתי בטוח שמדובר בבדיחה. אבל לאחרונה הייתי בכינוס השלוחים העולמי בניו יורק, וגיליתי שזו לא בדיחה אלא מציאות. נאם בפנינו שליח שהיה ממש בגיהנום. טוב, לא גיהנום כפשוטו, אבל בסיטואציה של גיהנום. כולכם שמעתם על סופת ההוריקן "אירמה" שהסתובבה באזור אמריקה (סוף תשע"ז). יש מקום שקוראים לו "איי הבתולה", והסופה חוללה שם שמות. אלפי אנשים נותרו ללא קורת גג. גיהנום עלי אדמות.
ומי חי בתוך הגיהנום הזה? כמובן, שליח של חב"ד. קוראים לו הרב אשר פדרמן. לפני ראש השנה שלח השליח את אשתו וילדיו מחוץ לאי, מחוץ לגיהנום. ברגע האחרון הוא נפרד מהילדים בחיבוק ושואל אותם: שגם אבא יבוא איתכם? במילים אחרות זו השאלה של החב"דניק מהגיהנום: איך יוצאים מהגיהנום הזה? אבל כמו בסיפור עם החב"דניק בגיהנום, אומר הילד הקטן בן השמונה אומר: לא! בשום אופן לא! אם אתה תיסע מכאן, מי יתקע בשופר בראש השנה במקום הזה?!
בהזדמנות אחרת סיפר שליח אחר, הרב עקיבא קמיסר, שיצא לשליחות במקום שהוא גיהנום מבחינה רוחנית, בעיר אמסטרדם. הוא רק נחת עם אשתו בשדה התעופה, והם עדיין לא ראו את הדירה, החפצים עוד לא הגיעו. במונית בדרך משדה התעופה אל הבית המיועד, הרב שם את ה'סים' המקומי החדש בתוך הטלפון הנייד שלו. כמעט אף אחד בעולם עדיין לא יודע על המספר החדש, חוץ בכמה ידידים קרובים אנשים.
ופתאום, במונית משדה התעופה, הטלפון מצלצל. מעניין מי מתקשר. הרב עונה, ומעבר לשפופרת נשמע קול של אשה. "הלו, אתם חב"ד באמסטרדם?". הרב מסתכל על אשתו ודרך העיניים שואל אותה "אהמממ.... אנחנו חב"ד באמסטרדם?", והיא עונה לו בעיניים "כן", אז הוא אומר "כן, בודאי, איך נוכל לעזור לך?". ואז באה השאלה "יש לכם מקום אירוח לסעודת שבת?". בום. איזו סעודה, איזו שבת, איזו דירה, איזה אוכל. עדיין אין כלום. עוד לא הגענו בכלל לדירה. אבל הרב לא מוציא מילה, הוא שואל את אשתו בעיניים "יש לנו מקום לסעודת שבת?", והאשה משיבה בעיניים "כן". ותוך שניה הרב משיב בטון מאושר כאילו הוא רק חיכה לטלפון הזה: "מה השאלה, נשמח שתתארחי אצלנו בסעודת שבת"...
תניא: חיים בשליחות
בספר התניא, אדמו"ר הזקן מאריך בפרקים לה ואילך על השליחות שיש לכך אחד בעולם. הוא מסביר שכל אחד מאיתנו ירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מעולם האמת לעולם השקר. זו ירידה עצומה, אבל יש לנו שליחות – לעשות לה' דירה בתחתונים. אנו לא נמצאים כאן סתם, אלא בשליחות.
גם אם אנו חיים בגיהנום, יש לנו שליחות
אתם יודעים, לפעמים אנשים מרגישים שהם חיים בגיהנום. שהם לא צריכים לבוא לגיהנום בעולם האמת, כי יש להם מספיק גיהנום כבר בעולם הזה. לפעמים העבודה לא משהו, המשפחה לא משהו, הבריאות לא משהו, או הכול לא משהו.
אומרת לך תורת החסידות, אומר לך יוסף הצדיק: אתה בשליחות!
לא הגעת לכאן סתם, במקרה, בטעות. הגעת למקום העבודה הזה, ולמשפחה הזו, ולסיטואציה הזו, כי הקב"ה שלח אותך בצורה מכוונת למקום הזה, ויש לך שליחות למלא. אם אתה יודע ומרגיש שאתה בשליחות, הפנים שלך לא רעות. הפרצוף הופך לסמיילי. כשחיים בתודעה של שליחות, אתה לא מרגיש בודד, עזוב ועצוב. יש משמעות להימצאות שלך בסיטואציות החיים הללו.
אבל לא רק שהפנים שלך לא רעות, אלא אתה בודק כל הזמן איך אפשר לוודא שגם הפנים של אחרים לא יהיו רעות. אתה שואל את עצמך: אם אני בשליחות, איך אני יכול להועיל לאנשים אחרים? וכשאתה פוגש מישהו עם פרצוף קצת חמוץ, אתה לא ממשיך הלאה, אלא שואל "מדוע פניך רעים היום?".
שיר: מארש ר"ח כסלו
אז בואו נשיר את שיר השלוחים, מארש ראש חודש כסלו, אותו שרים כולם בכינוס השלוחים.
כל אחד שליח
יוסף הצדיק – הראשון שהיה שליח בגיהנום
האמת היא, שעם כל הכבוד לשלוחים, ויש לי את כל הכבוד בעולם (ואני בעצמי שליח...), אבל הערך של שליחות הוא לא מונופול של השלוחים. כבר בפרשת השבוע אנו לומדים על מישהו שהיה בגיהנום בשליחות. קוראים לו יוסף הצדיק. אם יש אדם בעולם שמייצג את המושג "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" – קוראים לו יוסף הצדיק. עלם חמודות, בן זקונים, יפה תואר, בנו האהוב של יעקב אבינו – פתאום נזרק לתוך בור מלא בנחשים ועקרבים עם סכנת חיים מיידית, נמכר כעבד כאילו היה סחורה שמעבירים מיד ליד, ואם זה לא מספיק – גם שמו הטוב נפגע ומישהי מעלילה עליו עלילה שפלה, והוא נזרק בפעם השנייה בחייו לתוך בור. גם בגידה משפחתית, גם עבד, גם בית כלא. יש גיהנום יותר גרוע מזה?
ופתאום, בתוך הכלא, יוסף הצדיק שואל את השאלה הכי מוזרה בעולם. אי אפשר להבין מאיפה נחתה השאלה הזו. הוא פוגש שני שרים בכירים, שנזרקו לבור יחד איתו, והפרצוף שלהם לא משהו. נראים מדוכאים. זה די הגיוני שאנשים במצב כזה לא עם פרצוף סמיילי. לא?
אבל יוסף לא מקבל את זה. הוא שואל אותם: "מדוע פניכם רעים היום?".
אם הייתי במקומם, הייתי עונה לו: "תגיד, אתה צוחק עלינו? מה זה מדוע פניכם רעים היום? אתה יודע איפה אנחנו נמצאים, אתה יודע איזו משרה בכירה הייתה לנו, אתה יודע שאנחנו בסכנת חיים ולא יודעים מה העתיד שלנו. מה פתאום אתה שואל כזו שאלה?".
אבל הם מספרים לו על החלומות שלהם, ואחרי תקופה בזכות השאלה הזו יוסף הופך להיות משנה למלך מצרים. וכשהאחים באים ומתוודעים ליוסף, הם חוששים שזה הסוף שלהם. עכשיו הוא ינקום בהם. אבל יוסף אומר להם מיד: "אל תעצבו ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחייה שלחני אלוקים לפניכם".
אומר להם יוסף הצדיק: אומנם עברתי את הגיהנום, אבל זו שליחות!
אם זו שליחות, אז גם כשנמצאים בגיהנום מסוגלים לחייך. כי אלו לא חיים סתם, לא הגעתי במקרה, זו לא הייתה תאונה. אני פה בשליחות. יוסף הצליח לשרוד את הגיהנום הזה עם כזה חיוך, עד שלא היה מסוגל לראות את הפנים הנפולות של שר המשקים ושר האופים. זה היה מוזר בעיניו שאדם נמצא בבור בכלא, והוא לא מחייך.
ויותר מזה: יוסף שאל את עצמו כל הזמן – מה השליחות שלי? אני יודע שההימצאות שלי פה היא בשליחות, השאלה היא מה? מתוך כך חשב לעצמו בכל הזדמנות איך אני מביא תועלת לאנשים שנמצאים סביבי. וכשהוא פוגש את הפנים העצובות של שר המשקים ושר האופים, הוא יכל להמשיך הלאה ולא להתייחס לזה. אבל מתוך נקודת מבט של שליחות, הוא מרגיש צורך לסייע, לעזור, לא לעבור הלאה. "מדוע פניכם רעים היום?". והשאלה הזו, היא זו שבסופו של דבר הביאה את יוסף למילוי שליחותו בצורה המקסימלית, בתור משנה למלך מצרים.
כל אחד שליח
לפעמים אדם שואל את עצמו: האם גם אני שליח? איזה ערך יש לפעולות שלי? מה אני כבר יכול לעשות?
אבל אין לנו מושג מה הכוח של מעשה קטן, או אפילו דיבור קטן.
אספר לכם סיפור. לפני כשנה וחצי קיבלתי טלפון: "שלום, זה חב"ד חסידים?", שאל הקול במבטא הונגרי כבד. "כן", השבתי. "קוראים לי אברהם, ואני ניצול שואה בן תשעים. החלטתי שלפני שאלוקים לוקח את הנשמה שלי, אני רוצה ללמוד תורה".
קיבלתי צמרמורת. "אשמח לבוא אליך ללמוד יחד", אמרתי. "אבל לא תוכל לאכול אצלי כלום, כי אני קונה בחנות של הרוסים", הבהיר.
התחלנו ללמוד מידי פעם. אחרי כמה חודשים הודיע שהפסיק "לקנות בחנות של הרוסים". אחר כך החל לשמור שבת ולהניח תפילין. בחודש החגים תשע"ז הגיע הרב משה דיקשטיין להכשיר את המטבח בביתו.
אברהם סיפר לי שהוריו ומשפחתו נרצחו בשואה, ובעקבות זאת התרחק מיהדות. ניסיתי להבין מה הדליק את נשמתו אחרי שבעים שנות נתק מהיהדות. התשובה מרגשת במיוחד: "שכנים שלי הזמינו אותי אליהם לשבת. כשראיתי את האשה מדליקה נרות, נזכרתי באימי שהדליקת נרות שבת כשהייתי ילד. זכרונות הילדות מלפני שמונים שנה עוררו אותי לחזור לשורשים שלי".
ביום שישי ה' אדר תשע"ז, ערב שבת פרשת תרומה, תרם ניצול השואה אברהם ווצלר בגיל 92 ספר תורה חדש לבית חב"ד שכונה ט' באר שבע.
באותו יום למדנו כולם מה הכוח של מעשה אחד קטן. הרי אותם שכנים שהזמינו את אברהם חשבו שזו פעולה קטנה, בסך הכול יבוא ויהיה נוכח בהדלקת נרות. אבל הדלקת הנרות של אותה שכנה, הצליחה להדליק תא רדום, להזכיר לאותו יהודי את הדלקת הנרות של אמא שלו עליה השלום, ובכך להחזיר אותו בתשובה שלמה בגיל תשעים!
ואם זה לא מספיק, באותו יום קלטתי מה הכוח של משפט אחד. כשעה אחרי האירוע אני מקבל טלפון. האיש מעבר לקו אומר לי: רציתי לבשר לך שאשתי ברוך ה' בהריון. שמחתי מאוד לשמוע.
ואז הוא הטיל פצצה: תדע לך, שהכול בזכות כמה מילים שאמרת לי.
ופתאום הבריק לי הזיכרון. זה קרה כחצי שנה לפני כן. הייתי בדרך לתחבורה ציבורית, ונשארו לי כמה דקות לפני הנסיעה. ידעתי שאסור לי לאחר אפילו דקה, שכן אז אפספס את הנסיעה. ראיתי חנות מסוימת, והחלטתי להיכנס לשם לכמה דקות בלבד, לרכוש משהו. אני מכיר קצת את המוכר, והוא הראה לי על המוצר המבוקש.
אנחנו משוחחים על המוצר, והתחלתי להתעניין במצבו. גיליתי שהוא נשוי שנים רבות, ואומנם נולדו לו כמה ילדים, אבל כמה שנים שלא נולדים עוד ילדים. הבנתי ממנו שלא מדובר בגזירה משמים, אלא בהתערבות מלאכותית שלו ושל אשתי, כי לא מסתדר להם עכשיו עוד ילדים.
תוך כדי קניה, אמרתי לעצמי: אתה חייב לומר כמה מילים. אמרתי לו את המשפטים הבאים:
כל אדם רוצה להשאיר חותם בעולם אחרי חייו
מתוך 120 שנה, יש לנו חלון הזדמנויות קצר של 20 שנה לעשות זאת
גם בתוך השנים הללו, לפעמים החלון פתוח, ולפעמים הוא סגור
אומנם זה דורשה המון השקעה, אבל הפירות הם נצחיים ואינסופיים
אז תגיד לי אתה, נראה לך הגיוני לעכב את הבאת הילד הבא?
מיהרתי מאוד להסעה. נתתי לו את כרטיס האשראי, הוא העביר את התשלום ורצתי כל עוד נפשי בי. שכחתי מכל ההתרחשות. ופתאום, באותו יום שישי של הכנסת ספר התורה, אני מקבל את הטלפון הזה. הבנתי שלעולם לא נוכל לדעת מה הכוח של מעשה אחד, וגם לא של דיבור אחד.
וזה המסר של החסידות אלינו: כל אחד הוא שליח. לפעמים דורשים ממך דברים קטנים. לפעמים זה לחייך למישהו, להתעניין בשלומו של מישהו ולבדוק "מדוע פניכם רעים היום", לפעמים זה לעשות איתו מצוה אחת, או לומר לו דבר תורה אחד. משהו שנראה לך קטן מאוד. אבל לעולם לא תוכל לדעת מה הכוח של מעשה אחד ושל דיבור אחד.
סיפור נתתי לך את הגפרור
סיפור אייכה.
שיר כשהנשמה יורדת לתוך הגוף.