מאת הרב שניאור אשכנזי
אשה יהודיה סבלה מקשיים במהלך הלידה. היא החליטה ללכת לאדמו"ר הזקן ולבקש את ברכתו ללידה קלה. כשהגיעה לבית הרבי, הוא לא היה בחדרו ונכנסה לבית המדרש. בפינה ישב אדם עם זקן ארוך והיא היתה בטוחה שזהו הרבי. היא ניגשה אליו וסיפרה את הבעיה שלה. למרבה המזל, היה זה החסיד רבי שמואל מונקע'ס. הוא הקשיב לה ברצינות והציע סגולה: לומר לפני הלידה שבע פעמים "יזכור". האשה יישמה את הסגולה ולראשונה בחייה, הלידה עברה כשורה.
היא חזרה לבית הרבי להודות על הסגולה הנפלאה, אבל הפעם זה היה הרבי בעצמו. הוא אמר שהיא לא דיברה איתו, ובמהרה הבין שמדובר בחסידו הנאמן. קרא הרבי את רבי שמואל ושאל, איך עלתה בדעתו הסגולה הזו? השיב החסיד: עשיתי קל וחומר: אם כשאומרים פעם אחת יזכור, כל הילדים יוצאים מבית כנסת, מה יקרה כשיאמרו שבע פעמים ...
ביקרתי השבוע באחד מבתי הכנסת בעיר. על לוח המודעות תלו חמש מודעות של שיעורי תורה. גמרא, הלכה, קבלה, מוסר וגם חסידות. "בסוד הפרשה" – פרשת השבוע באור החסידות. דומה כי מעולם לא היה שפע כזה של שיעורי תורה בכל התחומים. ערב י"ט כסלו הוא הזדמנות לדון במושג "חסידות". מה רוצה החסידות ומה היא נותנת לאדם בימינו?
א. הנתון הראשון שיש לנו לגבי החסידות, קשור בפרשת המאסר והגאולה של אדמו"ר הזקן. זה היה בחול המועד סוכות שנת תקנ"ט (לפני 212 שנים). קבוצת חיילים הופיעה בפתח ביתו של רבינו הזקן בליאזנא והודיעה כי הוא עצור באשמת "מרידה במלכות". עוון חמור מאוד ברוסיה של אותם ימים. הרבי הופתע ויצא מחוץ לבית כדי לחשוב מה לעשות. החיילים עזבו והופיעו שוב במוצאי החג ואסרו את הרבי. התברר כי מתנגדי החסידות, לא יכלו לסבול את התפשטות החסידות בכל רחבי רוסיא, והחליטו למסור את הרבי לשלטונות. הרבי ניהל קופה שנקראת "כולל חב"ד", שתמכה בחסידים שעלו להתיישב בטבריא וצפת, והם העלילו כי הוא שולח את הכסף לארץ ישראל על מנת לחזק את השלטון העותומני שם. העותומנים היו במצב מלחמה עם רוסיה ולכן הם עצרו את הרבי.
במשך ימי המאסר, הטרידה את הרבי שאלה אחת: איך זה קרה? למה התגלגלתי לכאן? יום אחד הוא קיבל תשובה ממקור בלתי צפוי. באחד הימים הופיעו בחדרו שני אורחים. היו אלו שני אנשים מעולם האמת, שהסתלקו מהעולם הזה עשרות שנים קודם. הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש. הם באו להשתתף בצרה של תלמידם הנאמן. הרבי שאל אותם: למה זה קרה לו? והם השיבו כי יש וויכוח גדול בשמים על תורת החסידות. האם ראוי לגלות אותה, באותו היקף ובאותו רוחב שבו נוהג הרבי או שמדובר בסודות גדולים מדי.
מה יהיה הלאה, שאל הרבי? כיון שהתחלת, הם אמרו, תמשיך ביתר שאת וביתר עוז... הוא השתחרר ולקח את ההוראה הזו כמה צעדים קדימה.
הסיפור הזה, מעניק נתון ראשון על החסידות. מדובר בסודות תורה גדולים, שיכולים לקרב מאוד את האדם אל הקב"ה, ולכן הם גדולים על העולם הזה, הגלותי. כעת נותר לברר, מה הם אותם סודות.
כמובן, אי אפשר להקיף את הענין כולו. הרבי כתב בזמנו "קונטרס ענינה של תורת החסידות". מסופר שהחסידים רצו לקרוא לקונטרס "מהותה של תורת החסידות", אך הרבי שינה ל"ענינה". אי אפשר להגדיר את מהותה של החסידות, כמו שאי אפשר להגדיר את מהותה של הנפש. אך בכל זאת נקודה אחת.
ב. לפני מספר חדשים התפרסם ווידאו מחלוקת דולרים של הרבי, שעובר לפניו רב חשוב מהארץ (הרב עדין אבן ישראל). הרבי משוחח איתו כמה רגעים, ואחר כך שואל: האם אשתו והילדים איתו כאן? הרב ענה: לא, אני פה לבד. הרבי הפסיק אותו ואמר: "אתה לא לבד, הקב"ה איתך".
הרבי הריי"ץ כותב1 כי כל אדמורי חב"ד, החל מהבעש"ט, העבירו אחד לשני את הווארט הבא: "יהודי איננו בודד. היכן שהוא הולך – ה' איתו".
הרעיון הזה, הוא במובן מסויים הרעיון של החסידות. חסידות מקרבת את האדם אל הקב"ה ועושה את האלוקות לדבר מוחשי וחי. כשיוצאים משיעור חסידות, מרגישים יותר אמונה, יותר בטחון ויותר אהבת ה'. אמר מי שאמר כי קבלה מדברת על האלקים שלמעלה וחסידות מדברת על האלקים שנמצא למטה.
הגמרא מספרת על רגעיו האחרונים של רבי יוחנן בן זכאי. הוא היה המנהיג הנערץ של עם ישראל אחרי החורבן, וכעת עמד להסתלק מן העולם. תלמידיו הצטופפו סביב מיטתו ובכו: "רבי, ברכנו". אמר להם: הלוואי שתפחדו מהקב"ה כמו שאתם מפחדים מאדם בשר ודם. הם התאכזבו מאוד. מדובר היה בגדולי ישראל שלא קמו כמותם[2], וציפו לברכה הרבה יותר מיוחדת. אמר להם רבי יוחנן: 'תדעו, כשאדם חוטא, הוא מסתכל ימינה ושמאלה ואומר: ברוך ה' לא ראה אותי אף אחד... אבל הוא לא אומר: אוי וויי, הקב"ה ראה אותי'[3].
רבי יוחנן נגע כאן בנקודה חשובה. אפשר ללמוד תורה ולקיים מצוות ולעשות הרבה דברים טובים, ועדיין להיות רחוק מהקב"ה. לא לחוש יראה מפניו, אהבה אליו, ובוודאי שלא להרגיש בטחון בהשגחה העליונה.
בשנים הראשונות של הרבי באמריקה (לפני הנשיאות), הוא ניהל את המוסדות המרכזיים של חב"ד, מרכז לעניני חינוך וקה"ת. בחלקים הראשונים של האגרות קודש, מודפסים מכתבים שבהם הוא מבקש מאנשים תרומה ומודה על כספים שכבר התקבלו. לפעמים הוא צירף דבר תורה קצר למכתב. באחד המכתבים[4] הוא שואל, למה הפרשה הראשונה אחרי מתן תורה היא משפטים, והיא עצמה פותחת בדיני עבד עברי שנמכר בגניבתו? וכי כל עם ישראל היו גנבים, שאלו היו הדינים הכי נצרכים באותה שעה?! הרבי משיב כי לאמתו של דבר, כל אחד הוא 'סוג של גנב'. כל אחד מסתכל ימינה ושמאלה ואומר: 'הקב"ה עסוק עכשיו במהומות בסוריה ולא רואה אותי'...
זוהי מטרתה של החסידות. לעשות את אלוקים לדבר מוחשי וחי, כזה שאפשר לדבר איתו, לשפוך לפניו את הלב וגם לירא[5] מפניו[6].
ד. הבעל שם טוב חי את הענין הזה באופן אישי. כשהוא היה בן חמש, אבא שלו קרא אותו למיטה שלו, ואמר כי הוא עומד למות. אביו ציווה אותו בשני דברים: לא לפחד מאף אחד, רק מה', ולאהוב כל יהודי. הילד הזה גדל סביב הנקודה הזו, שהקב"ה נמצא בכל מקום ואין מה לפחד מאף אחד. הוא היה מסתובב לבדו בשדות וביערות, ושומע את קול ההשגחה העליונה[7].
כשהבעל שם טוב גדל, הוא ביסס את השיטה שלו על כמה יסודות. נזכיר שניים מהם: השגחה פרטית והיוקר של יהודי לפני ה'.
השגחה פרטית: הבעל שם טוב דיבר על כך, שכל תנועה של דבר בעולם הזה, ולו העשב הקטן ביותר היא בהשגחה עליונה. אם עשב מסוים התעופף ימינה או שמאלה, זהו תוצאה של החלטה שמיימית, וקל וחומר שכך הדבר לגבי האדם, שאם הצליח באיזה עסק או לא הצליח, זה תוצאה של החלטה עליונה.
מסופר[8] כי אחד מתלמידי הבעש"ט, לא השתכנע באמיתות התורה החדשה. הבעש"ט ציווה אותו לצאת ליער ולעקוב אחרי עלה נושר מהעץ. הוא בחר באחד העלים והחל ללכת אחריו. העלה התעופף והתעופף והתלמיד מאחוריו. אחרי כמה רגעים, העלה פתח בתהליך נחיתה ונח על הארץ. התלמיד הרים את העלה וגילה מתחתיו תולעת קטנטנה. היה לה קר וה' שלח עלה מן העץ שיכסה אותה..
תורת חב"ד מביאה מקור קדום לכך, בסיפור המדרש על רבי שמעון בר יוחאי[9]. כשהוא יצא מהמערה, התלבט אם לחזור הביתה או שהרומאים עדיין בעקבותיו. הוא צעד בשדה וראה צייד עופות. הסתכל רשב"י על העבודה של הצייד ולפתע שם לב לדבר מדהים. כאשר מתקרב עוף למצודה, יוצאת בת קול ומכריזה משהו. כאשר היא מכריזה "דימוס" (רחמים), אותו עוף משתחרר, וכאשר מכריזה "ספוקלא" (עונש) העוף ניצוד. אמר רשב"י לעצמו, אם יש כזו השגחה פרטית על בעלי חיים, כל שכן שכך הוא לגבי בני אדם. הכל בהחלטה מלמעלה ומה יש לחשוש מהרומאים.
הבעל שם טוב שיכלל את השיטה והסביר כי כל מקום שאדם מגיע אליו – זה משום תפקיד רוחני שיש לו לעשות שם. אין מקרה ואין טבע, הכל כיסוי על ההשגחה העליונה[10].
אם הדברים נשמעים פשוטים מדי, זה רק בגלל ההצלחה של החסידות שחדרה לכל מקום[11]. עד הבעש"ט היתה דעה רווחת בקרב גדולי ישראל, כי אין השגחה פרטית על דצ"ח, והרמב"ם כותב כי אפילו ההשגחה על האדם אינה קבועה, אלא תלויה במודעות שלו לענין (נלקט בחוברת). חסידות מסבירה כי הרמב"ם וגדולי ישראל האחרים דיברו על השגחה פנימית, אבל בוודאי שיש השגחה על כל אחד ואחד, עד העשב הקטן ביותר.
ה. מעבר להשגחה בכלל, הבעש"ט הסביר שהקב"ה קרוב במיוחד לכל יהודי. היה לו משל שהוא נהג להשתמש בו[12]. בעיר אחת היה יהודי גאון בשם רבי יעקב. הוא ישב בפינה של בית הכנסת ולמד תורה בעיון. פעם הוא עסק בלימוד תוספות גדול, כזה שתופש את כל רוחב העמוד. פתאום ניגש אליו ילדו הקטן ואמר לו איזה חכמה. רבי יעקב הפסיק מלימודו, הרים את ילדו עליו והקשיב לו.
אמר הבעש"ט: הגמרא אומרת כי בשלוש שעות ראשונות של היום, הקב"ה לומד תורה. אך כשיהודי מגיע לבית הכנסת ופונה אל הקב"ה, הוא מפסיק מלימודו ומקשיב לאותו יהודי[13].
זה נשמע עוד דבר פשוט, אבל די להיזכר בסיפורים על בתי הכנסת המיוחדים לתלמידי החכמים, והרחקת האנשים הפשוטים שהיתה מקובלת באותם ימים, ולהבין איזה מהפכה עשתה החסידות. איך היא קירבה בין היהודי לקב"ה[14].
ו. העובדה שחסידות התגלתה בדורות האחרונים מלמדת, שהיום צריך אותה במיוחד. בדיוק כמו שיניים, שצומחות כאשר הילד מגיע לבשלות ומסוגל ללעוס אוכל מוצק.
בעבר, אנשים היו פחות אגואיסטים וסמכו על "מוסר אביך". היום כל אחד חייב להתחבר באופן אישי לדברים שהוא לומד, ואחרת הוא לא ילמד ולא יקיים[15]. היצר הרע מנצל זאת היטב ומעורר אותנו ל'ענווה'. הוא מסביר כי אין משמעות רבה למעשה המצוות שלנו, ולכן אין טעם להתאמץ. וכאן, חסידות מטפלת בדיוק בבעיה הזו ומסבירה, עד כמה כל מצוה חשובה לפני הקב"ה.
בהיבט אחר, חסידות מתחילה את תהליך הגאולה. היא פותחת את הגילוי האלוקי שיהיה אז – ומגלה כבר היום "כי פי ה' דיבר".
נסיים בסיפור יפה, שסיפר הרב זקס בכנס השלוחים: שליח צעיר הגיע לאלסקה וניסה למצוא יהודים. הוא נכנס לבית הספר העירוני ושאל מי כאן יהודי. ילדה אחת קטנה הצביעה. מה הוא יגיד לה? ילדה אחת בתוך כיתה שלימה של גויים?
הוא אמר כי אלסקה היא הנקודה המערבית ביותר, שבה שוקעת השמש. את הילדה האחרונה בעולם, שתדליק נרות בערב שבת והעולם היהודי כולו מצפה שתשלימי את התהליך...
[2] כמו למשל רבי אליעזר הגדול ורבי יהושע בן חנניה, שהגמרא מספרת (בבא מציעא נט) כי כשהם חלקו ביניהם, אמות הספים נעו והקב"ה אמר: "נצחוני בני נצחוני".
[3] סיפור – כמו בשר ודם: מספרים על אחד מבעלי המוסר, שנסע עם העגלון שלו בעגלה. הם עברו בשדה שחת והעגלון עצר כדי לגנוב כמה חבילות שחת עבור הסוס. ירד מהעגלה, הביט ימינה ושמאלה והרים בידיו חבילה אחת. פתאום צועק לו הצדיק: רואים, רואים. העגלון זרק את החבילה מידיו בבהלה ועלה על העגלה במהירות. אחרי שנרגע, הביט כה וכה ולא מצא אף אחד מאחוריו. "מדוע שיקרת", שאל את הצדיק בכעס? "לא שיקרתי. משמים רואים אותך", ענה הצדיק.
[4] אגרות קודש מתורגמות ללשון הקודש חלק א עמוד 35.
[5] חסידות ומתן תורה: הרבי מסביר כי זו הסיבה, שראש השנה לחסידות הוא בחודש השלישי, כמו מתן תורה שהיה בחודש השלישי. כיון שחסידות ממשיכה את מתן תורה ו'פותחת את השמים' שוב ומגלה את הקב"ה בעולם.
[6] סיפור - גמל חסידי: המדרש מספר (אבות דרבי נתן ח) כי הגמלים של אברהם אבינו שהלכו עם אליעזר לחרן, לא נכנסו לבית לבן הארמי, עד שהוציאו משם את העבודה זרה. (וכך מסופר שם על חמורו של רבי חנינא בן דוסא, שלא אכל משעורים לא מעושרים). אומר המדרש: "כשם שהם חסידים – כך בהמותיהם חסידים". חסיד הוא אדם שחש את קירבת ה', עד שהדבר מחלחל אפילו אל הבהמות שלו ...
[7] הבעש"ט ואברהם אבינו: הסיפור של הבעש"ט מזכיר את החיים של אברהם אבינו, שגדל לבד והגיע למסקנות רוחניות בכוחות עצמו. שניהם עשו את אותו הדבר בדיוק – אברהם אבינו גילה את האלקים שברא את העולם, והבעש"ט דיבר על האלקים שממשיך ומחיה את העולם בכל רגע מחדש. להעיר שבאושפיזין החסידי, שניהם באותו לילה של סוכות.
[8] מה המקור של הסיפור הזה (לפני אברהם פריד ...)?. סיפור דומה בליקוטי דיבורים (ספר החסידות 248) שהרבי רייץ קטף עלה והרבי רש"ב גער בו, שבעלה יש ניצוץ בורא.
[9] ראה לקו"ש חלק ז עמוד 63-4.
[10] סיפור – מלאך רדום: אחד מחסידי אדמו"ר הזקן נפל קרבן לעלילה מרושעת ונאסר במחנה רחוק מביתו. הוא שהה שם כמה שנים, הקים מנין ליהודי המקום ולימד אותם. אחרי משך זמן, התבררה העלילה ושוחרר לביתו. הוא הגיע לרבינו הזקן ושאל בכאב "למה זה קרה לו"? אמר לו רבינו: 'מה אני יכול לעשות, שבתוכך היה 'מלאך רדום', שהיה צריך לעשות את העבודה הרוחנית באותו מקום'... (פניני הכתר ג עמוד 503).
[11] הרבי הריי"ץ מתבטא כי אפילו המוסר הושפע מהחסידות, ואין דמיון בין המוסר של היום, שמדבר בצורה חיובית שמעודדת את האדם להתקדם, לבין המוסר של המגידים בזמן הבעש"ט ורבינו הזקן, שהיה כולו "דם ואש ותמרות עשן"...
[12] מובא בלקו"ש חכ"ד עמוד 534.
[13] כמו הסיפור הידוע, שלא היו גשמים וגזרו תענית, ופתאום הבעש"ט חייך ואמר כי הגזירה התבטלה. בעזרת נשים עמדה אשה ואמרה: רבונו של עולם, לי יש חמשה ילדים וכשהם מבקשים משהו, אני נותנת להם. ופה בניך קוראים לך ואתה מוכרח להקשיב (ספר החסידות עמוד 255).
[14] סיפור - לעוף באוויר: יהודי עבר אצל בדולרים ונתן לרבי ציור של ברוך נחשון, שבו רואים (כרגיל) מלאכים עפים באוויר וכל מיני כאלה ... הרבי שאל: אם הוא גורם גם לאנשים סביבו לעוף באוויר?!
[15] פעם לא הלכו עם עניבה: הנהלת הישיבה באמריקה פנתה לרבי בטענה, שנותנים לבחורים הרבה פרסים בשביל שילמדו וכו', ופעם לא העניקו כל כך הרבה מתנות. הרבי התבטא, שפעם גם לא הלכו עם עניבה... (פעם אנשים לא אהבו את עצמם כל כך).
Footnotes
-
לקוטי דיבורים בלשון הקדש עמוד 682. ↩