בפרשת השבוע מסופת התורה על לידתו של בנימין, בנו השנים עשר של יעקב אבינו, ובכך הושלם לידת שנים עשר השבטים.
•
בכל חתונה יהודית, כאשר כל זוג יהודי נישא, ולא משנה מי הם בני הזוג, מברכים את אותם שבע הברכות שאנשי כנסת הגדולה תיקנו לברך, כברכות השוות לכל נפש.
בדומה לנוסח התפלה שאנשי כנסת הגדולה תיקנו להתפלל בכל יום – שהוא בנוסח אחיד לכל יהודי ויהודי.
דבר זה מעורר תמיהה: התפלה היא, כדברי הגמרא במסכת תענית), "עבודה שבלב", ועבודת הלב, היא שונה מאדם לאדם. חז"ל אומרים "כשם שאין פרצופיהן שווין, כך אין דעותיהם שוות", עבודת הלב של יהודי זה, שונה מעבודתו של זולתו – וכיצד זה אנשי כנסת הגדולה תיקנו נוסח אחיד לעבודת הלב של כל כלל ישראל?
ההסבר הוא: ההבדל בין יהודי ליהודי, הוא רק בחלקו החיצוני, בפרטים החיצוניים, אך בנקודה הפנימית, בנקודת היהדות הקיימת בכל יהודי – בזה כולם שווים. אין כל הבדל בין יהודי ליהודי.
אנשי כנסת הגדולה, תיקנו נוסח תפלה שבאמצעותו אנו מתחברים עם הקב"ה. ובנקודה הפנימית שלנו, אנו כולנו שווים. כך שאותו נוסח אחיד, מתאים לכל יהודי ויהודי, לא משנה איך נראה "פרצופו" או מה היא "דעתו".
אמנם יש הבדל בין יהודי ליהודי, את יהודי זה התורה עצמה מגדירה אותו כ"ראשיכם שבטיכם", ואילו את זולתו היא מגדירה כ"חוטב עציך" או "שואב מימיך" – אבל ההבדלים ביניהם הינם רק בחלקים החיצוניים, אך לא במהות הפנימית שלהם.
התורה מורה לנו לאהוב כל יהודי, תהא צורתו החיצונית ככל שתהא, והיא אומרת:"ואהבת לרעך – כמוך". עלי לאהוב את השני "כמוך", כמו שאני אוהב את המהות הפנימית שלי. כי בנקודה הפנימית האמיתית שלנו – כולנו שווים, כולנו דבר אחד, "כמוך".
•
בדומה לשני המישורים בעם ישראל, המישור החיצוני והמהות הפנימית, כך גם בתורה. יש בתורה ששים רבוא (שש-מאות-אלף) אותיות, וכל אות יש לה צורה משלה, כל אות צריכה לעמוד בפני עצמה ללא חיבור לאות אחרת, כל אות צריכה להיות "מוקפת גוויל", במסגרת של קלף , כשהיא מופרדת מזולתה –
ויחד עם זה, יש את עצם קדושתה של התורה, שבזה אין הבדל בין אות לאות. באם חסרה אות אחת, ולא משנה איזו אות היא – אזי חסר בשלמותה של התורה, ויתרה מזה, חסר בכשרות הספר כולו.
בספר הזהר מסופר על מקרה בו הלכו להתפלל על קברי צדיקים יחד עם ספר תורה, אולם בספר התורה היתה אות "ו" יתרה בפסוק "ושסעת שסע שתי פרסות", אות שאמנם לא שינתה את המובן של המילה - אולם בשל התוספת הזו, התפלה לא היתה יכולה להתקבל.
מצד עצמיותה של התורה, לכל אות, ולא משנה איזו אות היא, יש את קדושתה העצמית של התורה, ואות פרטית זו - היא המשלימה את קדושת כל יתר מאות אלפי אותיות התורה.
•
הדרך להגיע ל"עצם התורה", היא על ידי "עצם היהודי", על ידי אהבת ישראל באופן של "כמוך".
כאשר אותו גוי הגיע אל הלל הזקן וביקש ממנו שילמד אותו את כל התורה כולה כאשר הוא עומד על רגל אחת – אמר לו הלל: "ואהבת לרעך כמוך, זהו כל התורה כולה. ואידך – זיל גמור".
אהבת ישראל, ההבנה שהיהודי השני – ולא משנה באם הוא "ראשיכם שבטיכם", או שהוא "שואב מימיך" - הוא "כמוך" ממש, מצד עצם נקודת היהדות השווה בכולם, זהו כל התורה כולה. ואילו שאר פרטי התורה הם "פירוש" על עצם נקודת התורה.
חז"ל אומרים "אילו היו ישראל חסרים אפילו אחד", אם בעת מעמד הר סיני, בעת קבלת התורה, היה חסר יהודי אחד משש-מאות-אלף היהודים שיצאו ממצרים, ולא משנה מי הוא אותו יהודי – לא היתה ניתנת התורה.
חסרון של אות אחד בתורה, זה לא חסרון של אות, אלא הדבר פוגם בתורה כולה. חסרונו של יהודי אחד, זה חסרון בכל כלל ישראל. שלמות הכלל תלויה בכל פרט ופרט, ושלמותו של עם ישראל, ההבנה מה מעלתו של כל יהודי ויהודי, היא המביאה לשלמותה של התורה כולה.
•
כאשר זוג יהודי נישא, אזי למרות שישנם יהודים שהם "ראשיכם שבטיכם", ויש שהם "שואב מימיך" – כולם אומרים את אותו נוסח אחיד, את אותם שבע הברכות. כי העצמיות שלנו זהה.
בנוסח ברכות החתונה אנו מבקשים מהקב"ה שישמח את הזוג: "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".
ב"גן עדן" הקב"ה שימח רק זוג אחד, אדם וחוה. ובפרט "בגן עדן – מקדם", במצבו הראשוני של גן עדן, בזמן של "מקדם", עוד לפני חטא עץ הדעת, כאשר העולם היה מושלם מכל הבחינות –
את כל זוג, בכל מצב, בכל מקום ובכל דור - אנו מאחלים שתהיה אצלם שמחה "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". כי נקודת העצם של כל זוג יהודי, הינו כמו בחתונתם של אדם וחוה, בגן עדן מקדם.
•
כאמור לעיל, באם יהודי אחד מתוך כלל הששים ריבוא, שש מאות אלף איש, שיצאו ממצרים, היה חסר - התורה חלילה לא היתה ניתנת לכלל ישראל.
המספר ששים ריבוא הוא מספר כולל. למרות שמספר היהודים גדול יותר מששים ריבוא – אבל מספר זה של ששים ריבוא, הוא של "כללות ישראל", הם השורשים שמהם מסתעפים יתר הנשמות.
באופן כוללני יותר, הם ישראל מתומצת במספר של "שבעים נפש", באותם שבעים נפש שירדו למצרים יחד עם יעקב אבינו. כדי להיכנס אל מצרים, ולאחר מכן לצאת ממנה – היה נדרש שעם ישראל יהיה במספר "שבעים נפש". כי הם השורשים של כלל ישראל.
מסיבה זו, כל זמן שיוכבד לא נולדה, עם ישראל לא יכול היה להיכנס למצרים, ורק כאשר היא נולדה "בין החומות" של מצרים והשלימה למספר שבעים – אזי בכוחה, ובכח כל השבעים יחד, יכלו כולם להיכנס למצרים, ולאחר מכן לצאת ממנה באופן של "וינצלו את מצרים", ובכח זה נזכה גם בקרוב ממש לגאולה העתידה, שהיא תהיה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" –
(דבר זה מדגיש את היחס של "ואהבת לרעך כמוך" שיש לתת גם לילד יהודי קטן, לילדה יהודיה קטנה. רק בכוחה של יוכבד, שזה עתה נולדה, יעקב אבינו ושאר השבטים יכלו להיכנס למצרים).
באופן כולל עוד יותר – מספר בני ישראל מתומצת ב-"י"ב שבטים". מספר י"ב שבטים יוצר שלימות בעם ישראל וביעקב אבינו. רק כאשר יש לו את שנים עשר שבטים, אזי "מטתו שלמה", הוא מגיע לשלימותו.
שלימות זו מתרחשת בפרשת וישלח, כאשר בנימין נולד.
ילד יהודי קטן אחד – יוצר שלימות בעם ישראל כולו, וגם ביעקב אבינו. בנימין הקטן הביא את השלימות במיטתו "שלמה" של יעקב אבינו, לא רק ברוחניות, לא רק הוא "שלם בתורתו", אלא הוא גם "שלם בגופו", ואפילו "שלם בממונו". שלימות בחייו הגשמיים.
יתרה מזו, אחרי סיפור לידתו של בנימין, התורה מספרת על תולדותיו של עשיו, ועל העובדה שעשיו לקח את נשיו, ילדיו, בהמותיו וכל רכושו – "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו". השלילה, עשיו, מתנתקת מיעקב אבינו, עד לזמן בו יתקיים היעוד של "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו".
פרשת וישלח מספרת לנו על מעלתו של כל יהודי, על מהותו האמיתית של כל יהודי, באשר הוא.
(משיחות שבת פרשת וישלח, י"ד כסלו, תשמ"א)