מספרים על רבי יהונתן אייבשיץ, שכאשר הוצע לו נכבדות – נכנס ל'מבחן' אצל החותן המיועד, כפי שהיה נהוג אז.
אולם דא עקא, שבמקום המפגש לא היו ספרים רק 'סידור'. אמר ר' יהונתן שזה בסדר, שיפתח את הסידור והוא, החתן, יאמר דבר תורה על הסידור.
הסידור נפתח ב"רבי ישמעאל אומר" שלפני הודו. פתח ר' יהונתן ואמר: יש כאן כמה שאלות:
א) למה קראו לתנא בשם ישמעאל והלוא אסור לקרוא בשם אדם רשע כמארז"ל (יומא לח, ב) דלא מסקינן בשמייהו?
ב) למה נאמר "רבי ישמעאל אומר" ולא "אמר רבי ישמעאל", כיון שמדובר בדבר חדש ולא במחלוקת?
ג) מה זה משנה אם הסדר בפסוק הוא "כלל ופרט" או "פרט וכלל" הרי ידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
נו, ומה התשובות לכל השאלות – שאל החותן?
ענה רבי יהונתן: כל השאלות מתורצות זו בזו, והסביר:
מהו אכן הטעם שקראו לו רבי ישמעאל? כיון שישמעאל עשה תשובה. אבל מהיכן למדים זאת? מהנאמר (בסוף פרשתנו) "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו", שישמעאל כיבד את יצחק בקבורת אביו. אבל, נשאלת השאלה הלוא "אין מוקדם ומאוחר בתורה", ומה הראיה ממה שנכתב קודם יצחק ואח"כ ישמעאל? אלא על-כרחך צריך לומר, שבעניין אחד/פסוק אחד יש מוקדם ומאוחר בתורה. ועל פי זה מובן גם בעניין כלל ופרט ופרט וכלל – שכן דורשים בפסוק אחד את המוקדם והמאוחר.
וזה הפשט ב"רבי ישמעאל אומר": מה שקראו לו "רבי ישמעאל" – זה עצמו "אומר" (מלמדנו) שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת מכלל ופרט ומפרט וכלל...
(מפי השמועה)
[וראה עוד ב"דבר החסידות" תשע"ג, במעלת הכרת ישמעאל ביצחק]
בסיום פרשת נישואי יצחק ורבקה בפרשתנו, נאמר (כד, סז) "...ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו".
ויש להקשות:
בתחילת פרשה הבאה (תולדות) נאמר "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה", ורש"י מפרש שהיא היתה אז בת 3, כי יצחק היה בן 37 במות שרה ובאותו הפרק נולדה רבקה, יוצא שרבקה היתה בת שלש בנישואיה.
ואם כן נמצא, שרק שלש שנים אחר פטירתה התנחם יצחק אחרי אמו! ותמוה, הרי בגמרא (מו"ק כז, ב) אמרו שאסור להתקשות על המת יותר מדאי, ואפילו על אביו ואמו אסור להתאבל יותר מי"ב חודש, וכיצד זה התאבל יצחק על אמו שלש שנים תמימות?
ואי אפשר ליישב, שאיסור זה שאין להתקשות על המת התחדש רק אחרי מתן תורה, כי:
א) מדובר כאן בציווי שכלי, כלשון הגמרא שם: "אמר הקב"ה אי אתם רחמנים יותר ממני" (כלומר אם הקב"ה קבע שנה לאבל – די בכך).
ב) "קיימו האבות כל התורה עד שלא ניתנה" (יומא כח, ב), ובפרט בנדון דידן – דיני אבלות וניחום אבלים – מפורש שהיו קודם מ"ת (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ח. בבלי סוטה יד, א)!
ג) על הפסוק "וימאן להתנחם" (וישב לז, לה) אומרים רז"ל (הובא ברש"י) שזהו מפני שיוסף באמת היה חי. משמע שלולא זאת – היה עליו להתנחם אחר י"ב חודש*.
מבאר הרבי, על דרך הדרוש:
בתרגום רבי יונתן בן עוזיאל (פרשתנו כד, סב ועוד) נאמר שבתקופה שבין עקידת יצחק לחתונתו הוא שהה בבית מדרשו של שם ועבר. או לפי דעה אחרת (מדרש. הובא בריב"א תולדות כה, כז, חזקוני פרשתנו כד, סג ועוד) – הלך לגן עדן.
ומסתבר לומר, שבהיותו ספון בישיבת שם ועבר או בגן עדן – לא ידע כלל מפטירת אמו**, וממילא כשחזר לאחר שלש שנים ושמע על פטירתה – נהג אבלות קצרה כדין שמועה רחוקה, ומיד אח"כ (בחתונתו) "וינחם יצחק אחרי אמו".
שבת שלום!
מבוסס על: שיחת ש"פ תולדות תשכ"ה נד' בהוספות ללקוטי שיחות חלק ה (עמ' 369-70. לא מופיע במתורגם ללה"ק). הרעיון לעיבוד מקונ' "דבר מלכות" תולדות תשע"ז. "ביאורי החומש" בראשית ח"א (היכל מנחם תשס"ז) עמ' רצו-ז.
•) ומ"ש בפרדר"א ר' יוסי אומר שלש שנים עשה יצחק אבל על שרה אמו כו' – (א) א"א לפרש כפשוטו, כי הוא היפך הדין כנ"ל (ולא יתר על הדין, כלשון הרד"ל שם). (ב) ר"י שם הוא דלא כמ"ד (הובא בפירש"י) דחכה יצחק ג"ש כדי שתהא ראוי' לביאה, ולא מפני אבל שרה.
••) ואף שממ"ש רש"י כאן "המתין לה כו' ג' שנים" (וכן רש"י בראשית טו, יג. כח, ט), בהכרח שחולק על תירוץ הריב"א, דלשיטת הריב"א עברו ה' שנים משעת העקידה על נשואי יצחק, שאז הי' בן ארבעים שנה – ותירוץ הריב"א הוא על פירש"י שעה"פ ויגדלו הנערים – מ"מ הכתוב במדרש אשר יצחק הי' בג"ע לאחרי העקידה, גם רש"י ס"ל כן (ורק שסובר אשר גם (ב' שלימות ויותר מעט – שהם מקוטעות ג') שנים אלו נמנים במנין שנותיו).
במדרש שבספר עשרה מאמרות (מאמר אם כל חי ח"ג סעיף כט-ל) ובחזקוני: שהי' יצחק בג"ע ומשם יצא "לשוח בשדה" ופגש ברבקה כו'. ואולי נוסח אחר מצא הריב"א