הנה סיפור מיוחד במינו, ששמעתי לפני שנים מהרב זושא וולף, שראיין את בעל המעשה עבור חברת jem. המרצה החסידי, הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון, ערך תחקיר נוסף על הסיפור והשלים כמה פרטים:
יעקב פראנק הוא יהודי חשוב מפתח תקווה, שעבד במשרד ראש הממשלה, מנחם בגין, בתחום ההתיישבות. בסוף שנות השבעים הוא נסע לביקור בניו יורק ונפגש עם הרבי מליובאוויטש. הרבי התעניין על הקשר המשפחתי שלו לגאון הרב צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים ומגדולי הדור הקודם, ויעקב סיפר בגאווה שהוא נכדו הבכור של הרב וזכה לקשר קרוב עמו.
"תספר לי על סבא", ביקש הרבי, ויעקב סיפר סיפור מצמרר: בשנות ה-פ' במאה הקודמת, לפני כמאה שנה, למד בחור אמריקאי בישיבת חברון המעטירה, בהיותה עוד בעיר חברון. [הרב ג'ייקובסון מעריך, ששמו היה יעקב ברמן]. אביו שגר רחוק, חשש לגורל בנו והוא דרש מראש הישיבה, הגאון רבי מענדל אפשטיין, לשלוח את הבן חזרה לאמריקה. הרב אפשטיין פנה אל הגרצ"פ פרנק בבקשה להרגיע את חשש ההורים ואכן הרב המכובד כתב להם כי גורל הבחור נמצא על אחריותו.
ביז אב תרפט, פרצו 'מאורעות תרפט', שבהן טבחו הערבים בכל הארץ. עיקר הטבח התרחש בחברון, שם נרצחו 67 יהודים, מתוכם 24 תלמידי ישיבת חברון וביניהם אותו בחור אמריקאי.
"מאותו יום", סיפר הנכד לרבי, "סבא לא מצא מרגוע. הוא היה חדור אשמה שבעידודו נותר הבחור בישיבה ונשפך דמו. החיים המשיכו וחלפו כשלושים שנה ואני נקראתי לשירות צבאי במילואים. גשם ניתך והמפקד עצר את האימון. תפסתי מחסה ולצדי הסתתר אדם שהיה חוקר והיסטוריון לתולדות היישוב בארץ. פתחנו בשיחה ומתוך הדברים התגלגלתי לספר על הכאב של סבא. החוקר הופתע וביקש להשלים את הפאזל. הוא סיפר שאביו של הנער היה אדם משפיע בקהילה היהודית בארצות הברית ומינף את האסון כדי לזעזע את דעת הקהל אודות צביעות השלטון הבריטי. מפקד המשטרה הבריטי ראה מול עיניו את הטבח בחברון ולא נקף אצבע לעצור את הפורעים. כתוצאה מהרעש של האבא, הפעילו האמריקאים לחץ, עד שהבריטים שלחו נציב עליון חדש בשם ארתור ווקופ. ווקופ האיר פניו לתושבי הארץ והכפיל את כמות הסרטיפיקטים (אשרות) לעלייה ארצה.
"כך נפתחו מעט שערי הארץ בפני אלפי יהודי פולין, שהזדרזו לעלות לפני המלחמה וחייהם ניצלו מאימי השואה. בהמשך, היו אותם עולים תוספת כוח משמעותית לכוח הלוחם כנגד הערבים במלחמת העצמאות וכך התקיים הפסוק 'בדמייך חיי': אותו נער הציל פעמיים חיי אלפים - הן את אלו שעלו וניצלו מאימי השואה והן אלו שניצלו בזכות אותם עולים, בהיותם תגבור משמעותי לכוח הלוחם.
"שמעתי את הדברים וצמרמורת חלפה בגופי, סיפר הנכד, והחלטתי לספר לסבא בהקדם. עזבתי את הצבא והתכוונתי לעלות מיד לירושלים. אשתי ניסתה להניא אותי בטענה שבמילא נהיה בשבת בירושלים ומנהגי לבקר את סבא בשבת בבוקר, אבל אני התעקשתי לעלות עוד הלילה. סבא הקשיב לי בדמעות ואמר: 'אני מעריך את העובדה שמיהרת ולא חיכית עד שבת'.
בשבת בבוקר, כא כסלו תשכא, עליתי כהרגלי לבית סבא בירושלים, אבל אחותי המתינה בכניסה וסיפרה שהוא השיב הלילה את נשמתו לבוראה. כך שאם הייתי ממתין לפגישתנו - לא הייתי מוצאו".
הרבי שמע והשיב מיד: "זה מה שאני אומר תמיד לחסידים: אסור לעכב מעשה טוב אפילו רגע...".
(עוד חמש דקות: איך מפסיקים לדחות ומתחילים ללמוד? דרשה לקראת שבועות)