היה פעם יהודי כפרי שבמסגרת עיסוקיו היה מזדמן מידי פעם לארמונו של הפריץ. באחת הפעמים החליט הפריץ המדושן כטוב ליבו לצרף אליו את 'מושקה' ידידו היהודי לסעודה. 'מושקה' נבהל מהרעיון והסביר לפריץ שיהודי אינו אוכל 'דבר אחר' וכי בחיים הוא לא הכניס בשר זה אל פיו! הדבר רק הגביר את החלטותו של הפריץ כי 'מושקה' חייב לאכול איתו! הוא שלף מנדנה את סכינו, כיוונה אל מול פניו של 'מושקה' ואיים: אם לא תאכל ברקע זה את הבשר – אחת דינך למות!". כשלהב הסכין בין עיניו הבין 'מושקה' כי אין לו ברירה. הוא שיחזר מיד את שלשת המצוות עליהם נאמר יהרג ובל יעבור והבין שאכילת ה'דבר-אחר' אינה אחת מהן. בלית-ברירה התיישב ליד הצלחת והחל ללעוס מתוכה... כך לעס דקה ודקותיים, ובינתיים הפריץ שכבר כאבה לו היד מלאחוז את הסכין, מה גם שראה ש'מושקה' אוכל לתיאבון, הוריד את הסכין ממול פניו של 'מושקה' והחזירה לנדנה. 'מושקה', שטעם הבשר מצא חן בעיניו, הבין שאם הסכין שוב אינה מאיימת עליו הוא יאלץ להפסיק את לעיסותיו. הוא פנה אל הפריץ וביקש: אם לא איכפת לך, תחזיק עוד דקה-שתיים את הסכין, עד שאסיים את הצלחת... == בספר הבדיחה והחידוד ישנו גירסא כזו: יהודי נכנס אצל "פריץ" ומצאוֹ יושב ואוכל פת-שחרית – לחם, קותל של חזיר ויין. אמר לו ה"פריץ": שב וסעוד עמי. סירב היהודי: מאכל זה אסור לנו. גמר "הפריץ" לאכול ומזג שתי כוסות יין: אחת לו ואחת ליהודי. ושוב סירב הלה: אף יין זה אסור לנו. תמה "הפריץ": ואם בדרך אתה הולך ותמו הלחם והמים מכליך – תמות ברעב ובצמא ולא תאכל ולא תשתה משלנו? השיב היהודי: פיקוח-נפש שאני... פיקוח-נפש דוחה הכול. מיד קפץ "הפריץ" ממקומו, הוציא אקדח מכיסו, כיוונו אל לבו של היהודי וקרא: אם אתה שותה – מוטב, ואם לאו – פה תהא מיתתך! נתחלחל היהודי – ושתה. ולאחר ששתה אמר לו "הפריץ": כלום תכעס עלי? משטה הייתי. גימגם היהודי והחזיר: לכעוס?... מה שייך? ... אבל מוטב, שהיית משטה קודם – בשעת הקותל...