טיוטה!
כידוע, היה ר' מענדל מראשי המארגנים של "יציאת מצרים" תש"ו. כבר די בתחילת עבודתו הוא שלח, בא' הרכבות, את אשתו מ' לאה ובניו בערל ובתו שהתחתנה עם ליבעראוו. והם נתישבו בלונדון.
באיזשהו שלב עלה על דעתו של ר' מענדל שעליו לעזוב גם הוא את המדינה ההיא. וטעמו עימו "לא עליך המלאכה לגמור" ישנם אחרים הבקיאים בדבר. והוא כבר נמצא בסכנה כי החל לשים לב שעוקבים אחריו. וב"ב בחוצה לארץ. ובכן עליו לעזוב. שני אנשים, סיפר ר' מענדל, השפיעו עליו שלא לעזוב. האחד הוא החסיד ר' יונה קאהן והשניה היא אימו.
בחוה"מ סוכות תש"ז ישבו ר' מענדל ור' יונה הנ"ל והתוועדו: "מיר האבן גענדיקט א בוטל" הוא אמר "אבער מיר האבן זיך צונויף גערעדט" (גמרנו בבבקוק, אבל התדברנו). וכך אמר לו ר' יונה לר' מענדל: "הייסט דאס דאך, אז מסירות נפש האט אויכעט א ברעג, האט אויך א גרעניץ" (נמצא לנו הרי, שלמסירות נפש יש גם גבול, גם יש מידה) והכוונה מובנת.
כול העניין של מס"נ זה בלי גבול, וכעושים חשבונות של: "עשיתי מספיק מס"נ", הרי זה ההפך מהעניין של מסירות נפש. אימו דברה איתו על כך גם היא, וכך אמרה (לא שמעתי נוסח אלא רק תוכן): יש דין בהשבת אבידה, אם אדם רואה אבידה ומתעלם ממנה הרי הוא עובר על "לא תוכל להתעלם". אבל במקרה שהוא לוקח את האבידה ומתרשל מלהחזירה הרי הוא גנב וגזלן ממש. כך, אמרה לו אימו לר' מענדל, אתה. אילו לא התחלת לעסוק בהצלת החסידים והוצאתם מרוסיא זה עניין אחד, אבל כיוון שהתחלת, וסומכים עליך, הרי...