איש ציבור נכנס אל הרבי מליובאוויטש בתקופה שבה התפרסמו פרשיות שחיתות שבהן היה חלק לאנשים דתיים. שאל האיש את הרבי מה הטעם להיות דתי בשעה שאנשים דתיים נתפסים במעשים כאלה. השיב הרבי: אם יש לאדם רגל בריאה ורגל חולה (לא עלינו), האם נכון יהיה לומר שאין טעם ברגל הבריאה בשעה שהרגל השנייה חולה?! כשיהודי חוטא ועושה דבר שלא ראוי לעשותו – זו הרגל החולה. וכשיהודי הוא אדם דתי ושומר מצוות ולא סר ימין ושמאל – זו הרגל הבריאה. מובן שצריך שתי רגליים בריאות, אך כאשר יש רגל אחת חולה - וכי יש מקום לומר שאין ערך ואין טעם בבריאות הרגל השניה?!