שנה אחת, לקראת חג השבועות, באה אל חצרו של רבי ישראל מוויז'ניץ, בעל 'אהבת ישראל', קבוצת צעירים בני גרמניה. לאחר אמירת ה'תיקון', כשעלה השחר, החלו הצעירים להתארגן לתפילה, כמנהגם להתפלל בשבועות בעלות השחר. הם החלו לומר בקול את ברכות השחר, ולמשמע הברכות יצא הצדיק מחדרו ועמד וענה עליהן 'אמן'. כשנסתיימו הברכות פנה לעבר הצעירים ואמר: "שמעתי שיש עניין ללכת לנוח כדי שיהיה אפשר להתפלל כראוי, אבל על הליכה להתפלל כדי שיהיה אפשר לנוח – על זאת לא שמעתי". קלטו הצעירים את המסר וביטלו את המניין המוקדם שרצו לארגן.