רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, נהג לערוך את ההקפות עם תלמידיו, ושאר החסידים ותושבי העיר היו באים לצפות בהן. שנה אחת משך הרבי אל תוך המעגל יהודי מתושבי העיר, ורקד איתו עוד ועוד. האיש כבר הגיע לידי אפיסת כוחות, אבל הרבי הוסיף להמריץ אותו לרקוד עוד ועוד, עד שכלו כוחותיו לגמרי. הדבר היה תמוה ולא-שגרתי. כעבור כמה חודשים חלה האיש במחלה קשה. הרופא שהוזעק אליו הודיע כי מצבו אנוש וכי לא יוכל לשרוד. מיהרו בני המשפחה לבקש מהרבי לעורר רחמים בעדו. כששמע בעל התניא במה מדובר, הגיב: "הוא רקד היטב בשמחת-תורה? אם-כן, אין מקום לדאגה. לכו לשלום וה' ישלח לו רפואה שלמה". ואכן כך היה.