הרבי מצאנז-קלויזנבורג היה אומר את ה'הושענות' באריכות רבה ומתוך בכי נרגש. פעם אחת, בהושענא רבה, עצר באמירת "הושענא כרם מתולעת" וזעק מקירות ליבו: "בימי קדם בחור ישיבה שאף לגדולות. אחד רצה לסיים את כל הש"ס. השני ביקש ללמוד את שלוש ה'בבות' עם 'חושן משפט' בתוספת 'קצות' ו'נתיבות'. השלישי שאף להתעלות בעבודת ה' כאחד הצדיקים. משהו מהשאיפות האלה התגשם והביא לידי התעלות בתורה ובעבודת הבורא. "ואילו כיום כל אחד ואחד אומר שהוא אַיִן ואפס, בבחינת 'ואנוכי תולעת ולא איש'. ועל כך אנו מתפללים – 'הושענא כרם מתולעת' – הצל את הכרם שלנו מתחושת ה'תולעת'"...