אל האדמו"ר מגור, רבי ישראל אלתר, בעל ה'בית ישראל', נכנס יהודי מבוגר, שנראה שפוף ומדוכדך. הרבי שאל מה מעיק עליו והיהודי נאנח ואמר: "אני מרגיש שכל תורתי ועבודתי הן להבל ולריק. ככל שהשנים חולפות מתברר לי שנשארתי אותו אדם גס וחומרני שהייתי, ואין התורה והמצוות פועלות בי שום התעלות והזדככות". נענה ה'בית ישראל' ואמר: "ועצם עובדת היותך יהודי, שזכה לקבל את תורת ה' ומצוותיה – האם זה עצמו אינו מספיק כדי למלא את הלב ברגשות שמחה אין-סופיים?! איזה מקום יש לרגשות דכדוך ועצב כאשר זכינו באושר הגדול ביותר – להיות יהודים ולעסוק בתורה ובמצוותיה!".