דרשן אחד נזדמן פעם אחת אל רבי מאיר מפרמישלן. הוא ראה חסידים באים בהמוניהם, נכנסים לבקש ברכה ועצה, ומשאירים סכומים נכבדים לצדקה. חלשה דעתו של הדרשן. נכנס אל הצדיק וקבל: "גם לדרשות שלי נוהרים המונים, אבל כשמגיע תור הנתינה – הם נותנים פרוטות בלבד". חייך הצדיק ואמר: "אני שונא בצע, ולכן גם חסידיי שונאים את הממון ואין עינם צרה בכסף שבידיהם. אבל אתה כנראה להוט אחר הממון, וממילא גם שומעיך נדבקים בתאוות הממון וקשה להם להיפרד ממנו"...