מעשה בשליח חבד"י שחגג חצי יובל לשליחות שלו. הוא החליט לערוך אירוע מכובד שיאגד את כל יהודי העיר, ולשם כך שכר אולם ענק בן 5000 מקומות והזמין מרצה מפורסם שינאם בפני האלפים. למרבה הצער, הגיע יום האירוע והטמפרטורות צנחו לאפס. איש לא הוציא את האף מהבית והרחובות היו ריקים מאדם. כשהוא הגיע לאולם, העיניים שלו חשכו. האולם הענק היה ריק מאדם, מלבד איש אחד בודד שהופיע במקום. האכזבה היתה גדולה, אך למען האמת, הכאב שלו היה הרבה יותר גדול על אותו מרצה, שהכין נאום רהוט ומלהיב, ובסוף ייאלץ לדבר בפני אדם אחד. האירוע נפתח והגיע תורו של המרצה. הוא עלה על הבמה ולמרבה ההפתעה, דיבר בהתלהבות ורהיטות כאילו הוא באמת נמצא בפני 5000 איש. כשסיים לדבר, השליח לא היה יכול להתאפק ושאל אותו, איך היה מסוגל להתלהב כל כך בפני אולם ריק ואדם אחד? "מה זאת אומרת", שאל המרצה, "אני באמת דיברתי בפני 5000 איש!. האדם הבודד שהקשיב לי, התרשם מאוד ממה שדיברתי ובגלל זה יחנך יותר טוב את הילד שלו. הילד הזה יחנך בבוא היום יותר טוב את הילד שלו, וגם הילד ההוא יחנך בבוא היום יותר טוב את הילד שלו. וכך עד סוף כל הדורות. כך שלא דיברתי בפני אדם אחד, אלא בפני אלפים"...