המדרש מספר שאברהם אבינו החל להכיר את בוראו בתור ילד, כשהיה עדיין בביתו של תרח אביו שהיה עובד אלילים מושבע ואף ניהל בית עסק גדול לשיווק פסלים. תרח, שטרם גילה את דעותיו המהפכניות וה"כפרניות" של בנו, נאלץ פעם להיעדר מהעסק וביקש ממנו למלא את מקומו בחנות. אברהם הקטן ניצל את ההזדמנות ובמקום למכור את הפסלים לגלג על כל מי שבא לקנות צלם והניא אותו מכך. בין הבאים לחנות, הייתה אישה אחת שהגיעה עם קערת סולת וביקשה ממנו להקריבה לפני הפסלים. מה עשה אברהם? נטל מקל בידו וניתץ בו את כל הפסלים חוץ מהגדול שבהם, אותו השאיר שלם וטחב את המקל לבין ידיו. כשחזר תרח ראה לתדהמתו את החורבן וההרס שהתחולל במקום ה"קדוש" שלו, וכעס נורא. הוא הטיל מיד את האשמה בבן הסורר, שהופקד על שמירת המקום. אברהם אבינו ניסה לחלץ את עצמו מהאשמה ואמר: "חלילה! לא אני שברתי את הצלמים. אלא שזקנה אחת הגיעה עם קערת סולת וביקשה שאקריב לפני הפסלים. אבל הם התחילו להתקוטט ביניהם ולריב מי יאכל ממנה ראשון. עד שקם הפסל הגדול, נטל מקל בידו והיכה בו את חבריו!..." כמובן שתרח לא האמין לבדיה, כי ידע שאין לצלמים דעת ואין בהם כוח לקום ולהתקוטט. אבל מנגד, לא ידע להסביר מדוע אם כן הוא עדיין מאמין בהם, לפיכך נטל את אברהם ומסרו אל המלך, נמרוד, שיטפל בבן המרדן.
שנים אחר כך, יעקב אבינו ברח מבית לבן וזה חשד בו שגנב את התרפים שלו. יעקב אבינו לא יודע מה לענות ומקלל בחריפות את זה שגנב את התרפים.
נשאלת השאלה: וכי יעקב אבינו לא היה מספיק יצרתי כדי להמציא לחמיו הזועם בדיית כזבים שתסביר איך הפסלים הרסו זה את זה, כמו שעשה סביו, וכך לפטור מהסיפור?!
אלא מאי, שלא כל מה שמספרים לאבא, אפשר לספר לשווער...