ביום ראשון, 9 באוקטובר 94, עמד החייל נחשון וקסמן בצומת הטייסים על יד יהוד והמתין לטרמפ. ברכב שעצר, ישבו ארבעה מחבלים שחטפו אותו לביר נבאלה על יד ירושלים. למחרת הם פרסמו קלטת, שבה מצמידים אקדח לראשו ומאיימים להוציאו להורג עד יום שישי בשעה 8 בערב.
במשך השבוע, המדינה היתה עסוקה בדבר אחד: בתפילות לשלומו של נחשון. ההתעוררות הרוחנית הגיעה לשיא ביום שישי, כאשר אביו, יהודה, עלה לרדיו וביקש שנשות ישראל ידליקו נר בערב שבת לזכותו. דמעות רבות נשפכו באותו יום, אך במוצאי שבת נודעה הבשורה: נחשון נהרג בעת הפריצה.
היתה אז אוירה של אכזבה רוחנית קשה, כאילו אלקים לא הקשיב לתפילות שלנו. אך בהלוויה על יד הכותל, עמד האבא ואמר כך: אלקים הקשיב היטב לתפילות, אך ענה לנו: "לא". אבא לא עובד אצל הילדים שלו, וגם "לא" הוא סוג של תשובה...