זה היה בשנת תש"ג, בימי האימה של סטאלין ברוסיה הקומוניסטית. נחמן סודאק היה ילד שלמד ב"חדר" המחתרתי בעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן. הוא היה יוצא ללימודים בבוקר מוקדם, כשהיה עדיין חושך, וחוזר בערב, כששוב היה חושך. כך קיווה להימלט מבלשי הקג"ב שארבו בכל פינה.
הבעיה היתה בימי שישי, שהיו מוכרחים לחזור הביתה בשעות הצהריים, לפני כניסת השבת. ואכן באחד מימי השישי הללו, הוא שב הביתה עם החומש ביד ופתאום עצר אותו שוטר ושאל מאין הוא בא ולאן הולך. הילד השיב שהוא חוזר מסבתו ששלחה חוברות לאביו. השוטר הציץ בספר, לא ידע לקרוא בו והתלבט מה לעשות הלאה. הוא שאל את הילד מה מספר בית הספר שבו הוא לומד והילד נקב במספר בית ספר בעיר אחרת, מתוך מחשבה שהשוטר לא יוכל לבדוק זאת. לבסוף השוטר שחרר את הילד, אבל המשיך ועקב אחריו מרחוק כדי לחקור את הוריו בבית. הילד החכם נכנס לפארק והשוטר אחריו, וכך הוא רץ והסתובב במשך שעות והשוטר לא מרפה ממנו, עד שירד הערב והשוטר איבד אותו בחסות החושך. הוא הגיע הביתה מבוהל ומצא את כולם חרדים לגורלו, אך אחרי שחלף ההלם, הוא החליט להמשיך ללכת ל"חדר" גם הלאה במסירות נפש.
לימים – כשהפך להיות השליח הראשי באנגליה – הוא סיפר שהשעות הנוראיות ההן של יום שישי, כמו גם ההחלטה ביום ראשון להמשיך ללכת ל"חדר", שינו את חייו. הריצה עם החומש ביד עוררה את הנימים הכי עמוקים בנפשו וחיברה אותו אל החומש לנצח.
(כפר חב"ד 1562).