זה היה בזמן השואה הנוראה, המלחמה השתוללה ואשה צעירה ברוסיה בשם גברת שווי, מצאה את עצמה לבד עם שלושה בנים קטנים. בעלה ואביה נהרגו והיא לא ידעה את נפשה.
היא החליטה לעלות על רכבת ולהתרחק ככל האפשר מקו האש. אחרי שעות של נסיעה ברכבת, הם ירדו בכפר קטן בבוכרה. כוחות גופניים לא היו לה, אך הדאגה לילדים דחפה אותה להמשיך. היא מצאה עבודה בבתי הכפר ופירנסה את עצמם בדוחק. אך דבר אחד לא נתן לה מנוח: החינוך של הילדים. הבן הגדול היה אחרי בר מצוה ולא היה מי שיתן לו חינוך יהודי וילמד איתו משנה וגמרא.
ואז ביום בהיר, היא ראתה מחזה שלא ייאמן. מול העיניים צעד ברחוב הנידח, חסיד. חסיד אמיתי. אמנם ראשו היה מכוסה כדי לכסות את זקנו, אך העיניים היו של חבדני"ק אמיתי. היא רצה והתחננה אליו שידאג לילד הגדול, ל"ברוך שלום" שלה. הוא הבטיח לקחת אותו אל העיר סמרקנד, שם פעלה ישיבה מחתרתית.
חלפו כמה שבועות והיא רואה שוב את החסיד הזה. "אני מאוד מודה על מה שעשית למעני, אך אני דואגת על הבן השני, אייזיק, מי ידאג לו לחינוך יהודי. אנא קח גם אותו לסמרקנד". אך כאן החסיד סירב. הוא הסביר שאין לילד ניירות וזו סכנה עצומה עבור שניהם לעלות על הרכבת. אולם האשה המסורה לא וויתרה. היא עקבה אחריו וגילתה מתי הוא עולה על הרכבת, ואז תכננה עם הילד שייכנס ברגע האחרון לתוך הרכבת וייצמד אל החסיד הזה.
כך בדיוק היה.
שוב חלפה תקופה, ושוב החסיד הזה נראה בעיירה. אך כשראה אותה מרחוק, הזהיר אותה שלא תעיז לדבר איתו על הילד השלישי, "יענקל'ה". הוא היה רק ילד קטן ולא היה שייך לקחת עליו אחריות. אבל היא לא וויתרה, הילד היה אמנם קטן, אבל היא לא היתה מסוגלת לשאת את המחשבה שהוא יושב בית בלי ללמוד.
למחרת בלילה, היא צעדה איתו אל תחנת הרכבת ותכננה לעשות שוב את אותו התרגיל – אך כאן חלה תקלה. הילד נצמד אליה ולא היה מוכן להיפרד ממנה. הרכבת כבר שרקה והילד אינו עוזב את השמלה שלה. בשניה האחרונה, היא הבטיחה לו בדמעות כי תארגן לעצמה דרכון וכסף ותבוא אחריו לסמרקנד, ואז דחפה אותו בידיים רועדות לתוך הרכבת.
היא כמובן קיימה את מה שהבטיחה ותוך כמה שבועות השיגה כסף ודרכונים ועלתה על הרכבת לסמרקנד. היא נסעה ונסעה ברכבת – אך אז תפשה פתאום שאין לה תכנית. אין לה דרך לגלות איפה הישיבה המחתרתית בעיר הגדולה.
בפעם הראשונה, היא הרגישה שכחותיה עוזבים אותה. הרכבת עצרה בתחנה המרכזית והיא הסתובבה אובדת עיצות. אך אז נשמעה פתאום צעקה: "מאמע". זה היה יענקל'ה הקטן שלה. "איך ידעת שאבוא", לא הבינה? "מה זאת אומרת", השיב בתמימות, "את הבטחת שתבואי ואמהות תמיד מקיימות מה שהן מבטיחות. אז כל יום אחרי הלימודים, אני מגיע לכאן וממתין לך"...