לפני מאה שנים, חי בצפת יהודי גאון בשם רבי יעקב דוד, הרידב"ז. [להבדיל מהרדב"ז, רבי דוד בן זמרה שהיה רב במצרים]. הוא היה תלמיד חכם גדול והתפרסם בייחוד בגלל פירושו על הירושלמי.
באותה שנה היה חורף קשה ורחובות העיר צפת היו קפואים ומושלגים. איש לא העז לצאת מן הבית - חוץ מהרידב"ז. היה לו באותם ימים יארצייט על אבא שלו והוא החליט להתגבר וללקט מנין לתפילה ראויה בבית הכנסת.
פתאום באמצע התפילה, פרץ הרב בבכי. הוא נזכר באבא שלו והזכרונות הכאיבו לו. המתפללים התפלאו מאוד על הרב הקשיש, שבוכה על אביו שמת בעצמו בתור אדם מבוגר, אך הרב הצטדק בכך, שהחורף הקשה בחוץ, עורר בו זכרונות מרגשים מאבא שלו.
"היה זה בהיותי ילד קטן בעיר סלוצק בבלארוס", סיפר להם, "מדי בוקר הייתי צועד אל המלמד ללמוד תורה. יום אחד באמצע החורף, קרא לי המלמד ואמר שלא יוכל לקבל אותי יותר ללימודים. שכן אבא שלי לא שילם שכר לימוד כבר 3 חדשים עבורי.
אבא שלי היה בונה תנורי לבנים ובאותה שנה לא השיג לבנים ולא הרוויח פרוטה, ולכן לא שילם את שכר המלמד.
"חזרתי הביתה וסיפרתי זאת לאבא. את הכאב שנשקף מעיניו לא היה אפשר לתאר. בערב, כשהלכנו יחד לבית הכנסת להתפלל ערבית, אבא שמע את הגביר של העיירה מספר לחבירו שהבן שלו עומד להתחתן והם קנו בית עבורו, אך הוא לא השיג לבנים עבור התנור ואיננו יודע איך החתן והכלה יסתדרו בבית הקר. אבא ניגש אליהם ואמר שתמורת 6 זהובים הוא מוכן לבנות להם מיד תנור לבנים. הגביר התלהב, הוציא את הכסף ואבא הבטיח לבוא הלילה ולבנות את התנור.
"אבא רץ הביתה חזרה, ואז בלי לדבר, פירק את תנור הלבנים ששכן בביתנו עשרות שנים והעביר את הלבנים לביתו של הגביר. בבוקר כשקמתי, הוא הניח לי בתיק את שש הזהובים שקיבל ואמר שיש כאן 3 זהובים עבור 3 החודשים הקודמים ועוד 3 עבור 3 החדשים הבאים.
"באותה שנה, סיים הרידב"ז את סיפורו, קפאנו כל בני המשפחה מקור, אך את אהבת התורה שנצרבה בי אז – לא אשכח לעולם"...