בשנות החמישים הייתה משפחה יהודית אמריקאית שלא היה להם שום קשר לקהילה יהודית מלבד היכרות עם ידיד חסיד חב"ד. הלה הציע להם שלקראת בר המצווה הקרוב של בנם יואילו להיכנס לרבי מליובאוויטש ולקבל את ברכתו.
בשנים ההם הקהילה הייתה קטנה יחסית וכדי להיכנס ל"יחידות" אצל הרבי לא היה צורך להזמין תור מראש. הם היו מאוד נרגשים והרבי בירכם במאור פנים. אחר פנה הרבי לחתן הבר מצווה ושאלו: "האם אתה חובב ספורט"? "בטח השיב. אני מאוד אוהב בייסבול". "אתה אוהד של קבוצה מסויימת"? "כן של ...." ונקב בשמה של הקבוצה. "האם יצא לך לאחרונה להשתתף במשחק"? "כן אבא קנה לי כרטיס למשחק האחרון". "נו, ספר לי מה היה שם במשחק"? "האמת שהייתי מאוכזב כבר בתחילת המשחק כשראיתי שהשחקנים שלנו עשו כמה טעויות והחלטתי שאני עוזב. איתי יצאו החוצה עוד אוהדים". "תאמר לי האם מהשחקנים גם יצאו באמצע כשנוכחו לראות בהפסד המתקרב"? "לא, מה פתאום? אמר הילד בקול. "הם לא יכולים לצאת. הם הרי השחקנים! ..
"אתה מבין אמר לו הרבי ברוך - לשחקן אסור לעזוב כי הוא חלק מהמשחק..
זה ההבדל בין צופה מהצד לשחקן. גם אתה עד היום טרם בר מצווה היית כ"צופה", מכאן ואילך כשהתבגרת הפכת ל"שחקן". יש לך אחריות למעשיך. אתה מקבל עול מצות עם מחויבות מה לעשות ומה לא לעשות. לשחקן אסור לנטוש באמצע, כי הוא נושא באחריות הקבוצה כולה.
אני מאחל לך הצלחה רבה. שתביא הרבה נחת להוריך ולעם ישראל".
(ע"פ רבים השיב מעוון ח"א/117 ואילך)