רבי אבא גינזבורג היה גביר גדול ומכובד. פעם נכנס אל הרבי המהר"ש ליחידות והרבי שאל מה נשמע בעבודת ה'? הוא ענה כי ברוך ה', הוא מקפיד להתפלל שלוש תפילות במניין.
הרבי הביט בו ושאל: "האם זאת הכרת הטובה הראויה לקב"ה על כל החסד שגמל איתו"? החסיד הזדעזע מהמילים הקשות ועזב את החדר.
אחרי כמה ימים, הוא נכנס שוב ליחידות ואמר כך: הוא החליט לתרום אחרי מותו את כל הונו לצדקה. וכן מקבל על עצמו לעזוב מיד את עולם העסקים ולקחת אברך שילמד עימו תורה.
הרבי שלל את דבריו ואמר כך:
- בנוגע להחלטה לתרום צדקה, אפשר לעשות זאת כבר עכשיו ואין צורך להמתין עד הפטירה...
- ובנוגע להחלטה לעזוב את עולם העסקים, זאת שטות. שכן אדם שרואה ברכה בעמלו, אינו צריך לחפש תחומים אחרים. אלא עליו לקבל על עצמו דבר אחר לגמרי: אחרי שהוא מסיים לדון עם הגויים על ענייני העסקים, מגיע השלב שבו עוברים לפטפט שטויות והבלים. עליו להחזיק בכיס ספר לימוד קטן ואת הזמן המסוים הזה להקדיש ללימוד.