למען ציון לא אחשה, הרב י.ל. הכהן מימון (ירושלים תשי"ד), חלק א' עמ' 178. לסיפורים נוספים אודות הקפדתו של מונטיפיורי לשמור שבת ראה כאן (אנגלית).
[השר משה מונטיפיורי (נפטר תרמ"ה)] לא למד ימים רבים בבית הספר.. לפי מצבם הטרגי של היהודים בימים ההם לא היתה לו כל תקוה, גם באנגליה ה"ליבראלית”! להיות לעורך-דין או לרופא, ועל אחת כמה וכמה לא לפרופיסור באוניברסיטה: ובכן לא היתה לפניו דרך אחרת בחיים, אלא להיות סוחר ולהתחיל בלימודי המסחר למעשה.
שנים אחדות שרת בבתי מסחר שונים, ואחרי כן התחיל להשתדל לקנות הזכות להיות סרסור לשטרות. על פי חוקי אנגליה בעת ההיא הוגבל מספר הסרסורים היהודים בבורסה - עד לשנים עשר איש ולשמחת מונטיפיורי הצליח לרכוש לו את הזכות היקרה הזאת. בעסק מסחרי זה הלך מונטיפיורי מחיל אל חיל, עד שהיה בזמן קצר לעשיר; אבל גם אז היה מדקדק במצװת וחרד לשמור את חוקי היהדות.
בערבי שבתות ומועדים סגר את בית מסחרו לפני שקיעת החמה! גם בשעה שידע כי יגיע לו מזה הפסד מרובהי הוא היה איש ישר ונאמן בכל עסקיו ומסחריו, ובכל ימי חייו הרבים לא נשמע עליו אף בבואה דבבואה של איזה חשד כל שהוא כלפי שמו הטוב בעסקים ודיני ממונות! וכל אילי הבורסה בלונדון היו מונים את שבחוי של מונטיפיורי: מדת ישרו וזריזותו.*סח לי אחד מישישי היהודים* ב[רמסגייט](https://en.wikipedia.org/wiki/Ramsgate), כי מונטיפיורי מצא חן בעיני אחד ממשפחת הלורדים באנגליה: עשיר ורב אוצרות, והלה עשה את כל עסקיו, קנית שטרי ערך ושרות פרעון ומכירתם וחלופיהם רק על ידי מונטיפיורי. פעם אחת, בליל שבת קודש; כשישב מונטיפיורי יחד עם רעיתו יהודה מסביב לשולחן ונהנו מסעודת שבת מלכתא; בא ציר שלוח מאותו לורד עתיר נכסים, כי הוא מבקש מאת האדון מונטיפיורי לבוא אליו באותו ערב בענין עסק אחד גדול שיכול להכניס לוו להלורדו וגם לבא כוחו מונטיפיורי הון עצום ורב. מונטיפיורי השיב לציר כי היום אצלו שבת קודש ובעד כל הון עלמא איננו מוכן להכנס בעסקי מקח וממכר ביום זה. בתשובה זו חזר הציר אל אותו: אבל לאחר שעה בא שוב אותו הציר לביתו של מונטיפיורי והודיע לו כי העסק הוא כל כך גדול וחשוב בעיני הלורד עד שהוא מבקש בכל לשון של בקשה מאת מונטיפיורי לבוא אליו הערב בלי דיחוי.
הוא גם מסר למונטיפיורי מכתב סגור כתוב ביד הלורד בעצמו אל מונטיפיורי. כאשר לא רצה מונטיפיורי לפתוח את המכתב מפני כבוד השבת. פתחו הציר וקראהו לפניו. כי הלורד מתרה בו, שאם לא יבוא תיכף לביתו, והעסק הגדול שאליו הוא נושא את נפשו ימסר לאחר, כי אז הוא מנתק את כל קשרי המסחר והידידות שבינו לבין מונטיפיורי.
אבל גם התראה זו לא עשתה עליו כל רושם והוא החזיר לצירו של הלורד כי יגיד לאדונו כדברים האלה:
היהודי מונטיפיורי יודע ומרגיש כי עליו להודות הרבה למעלת כבוד הלורד על שהתקשר אתו בברית המסחר ונתן בו אמון בלי מצרים. אבל בשביל האמון הזה אי אפשר לו להתכחש באמונתו הוא; ולא יעשה את שבתו חול להכנס בעניני מסחרי אף אם על ידי זה יפסיד את ידידותו של הלורד שהוא חייב לו הרבה תודה וברכה...
לאחרי השבת, ביום הראשון בבוקר, בא שוב ציר שלוח מאת הלורד לבית מונטיפיורי והזמינהו לבוא עכשיו לבית אדונו. יהודית רעיתו פקפקה אם כדאי לו ללכת לבדו לבית הלורד, בשעה שהלה מלא חימה כנגדו. אבל מונטיפיורי ענה לה בתמימות: הלא לפני מספר ימים בראש חדש אמרנו שנינו ב"הלל” (תהלים קיח) "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם?" ובמנוחת לב ונפש נסע במרכבתו לבית הלורד.
בבואו קידם הלורד את פניו באהבה וידידות, ואמר לו:
מודה אני לך על שעמד על דעתו וסרבת לחלל את שבתו, גם לאור התראתי הקשה. באמת לא הציעו לפני כל עסק ומסחר, אבל אני התווכחתי עם אחד הלורדים מבני בריתי על תכונת נפש היהודים. הלה אמר כי היהודים הם אוהבי כסף בלי כל גבול. וכי גם גדולי העשירים שבהם נכונים למכור את קדשי אלהיהם בעד בצע כסף. אני התנגדתי בכל תוקף לדעתו זאת, וכדי להראות לו כי אני צדקתי, העמדתי אותו במבחן. תודה רבה לך שאני הצלחתי בבחינה זו.
סיפור דומה - "כוחה של שבת"
מאת הרב ד"ר מאיר להמן (נפטר תר"נ) הובא בספר "לכבוד שבת", בני ברק, תשל"ו, חלק ב' (רוטנברג, יחזקאל) עמ' תלה.
כאשר ביליתי באחד מחדשי הקיץ בעיר המרגוע שבנינגן [=סכוונינגן], הכרתי שם זקן אחד - הוא גיבורו של סיפור קטן ואמיתי זה.
הוא כבר התקרב לגיל שמונים, אבל כוחו עוד היה במתניו, וגם זכה שאמו הישישה עדיין היתה שרויה במחיצתו. לשעבר היה בעל אחת החנויות הגדולות והחשובות שבעיר האג, אך לאחרונה עזב את עסקו ומסרו בידי בניו.
והנה הסיפור ששמעתי מפיו של אותו זקן.
הדבר היה בליל שבת אחד, חורפי וסגרירי. המשפחה הגדולה הסבה מסביב לשולחן השבת המפואר, הערוך בטוב טעם. כבר אכלו את המנה הראשונה של מטעמי השבת, וצלילי ה"זמירות" מילאו את הבית, כאשר נכנסה פתאום המשרתת והודיעה, כי פקיד בכיר מחצר המלכות רוצה לדבר עם בעל-הבית.
"אני מצטער על ההפרעה”, התנצל הפקיד בהכנסו החדרה. "אני בא בשליחותו של הוד מעלתו הנסיך הנדריק (1879 - 1820), המבקש לשלוח מיד אל ארמונו מספר שטיחים, כפי המפורט בהזמנה שבידי. הוד מעלתו זקוק לשטיחים אלה באופן דחוף, שבו יש לקשט את הטרקלין הגדול להצגה חגיגית שתתקיים שם עוד הערב".
"אני מצטער מאד מאד”, השיב בעל-הבית בפנים רציניים, או לא אוכל הפעם למלא את רצון הוד מעלתו, בגלל קדושת השבת. הוד מעלתו יצטרך לחכות עד מחר בערב.
"מגוחך!" קרא הפקיד. הלא ההצגה מתקיימת עוד הערב, לכבוד אורחים חשובים העומדים לעזוב בבר מחר בבוקר, ואיך אפשר לחכות עם הקישוטים עד מחר בערב?"
"צר לי מאד, אבל אינני יכול לעסוק במשא ומתן בשבת. הואל נא למסור להוד מעלתו את צערי הכן והעמוק על כך. אילו הקדמת לבוא לפני שעתיים...”
הפקיד הועיף פניו, פנה ועזב את הבית. צלילי ה"זמירות", שנפסקו לשעה קלה, חזרו ומילאו את חלל החדר.
המסובים עוד ישבו מסביב לשולחן, כאשר שליחו של הנסיך הופיע שנית.
"הוד מעלתו מבקש מאד לשלוח לו מיד את השטיחים. אין להשיג אותם בשום חנות אחרת. הם דרושים בלי שום דיחוי, כי בלעדיהם תשתבש כל התכנית של הערב".
"שוב צר לי”, השיב בעל־הבית, "אבל אינני יכול אלא לחזור על מה שכבר אמרתי לפני כן: לא אוכל למלא את בקשת הוד מעלתו בגלל קדושת השבת".
הפקיד קימץ שפתיו בכעס עצור ויצא.
מיד לאחר ברכת המזון הופיע השליח בשלישית. הפעם הביא עמו מכתב בכתב ידו של הנסיך, בזו הלשון:
"אדוני היקר! אני מוכרח לקבל מיד את השטיחים שביקשתי. אם יש צורך, אשלם בעדם מחיר כפול ומשולש. אך אם בכל זאת תסרב למלא את מבוקשי, תוכל לנחש בעצמך את התוצאות. נא שקול היטב את הענין”.
ועל החתום בא שמו של הנסיך: הנדריק.
בעל הבית קרא את המכתב, אחר אמר בלי סימן של התרגשות: "מפני קדושת השבת אין ביכולתי לענות להוד מעלתו בכתב. הואל נא, איפוא, בטובך למסור להוד מעלתו, שאמנם הוא שליט רם וחשוב ומחובתי לציית לו ולמלא תמיד את רצונו. אבל יש גבוה מעל גבוה, הלא הוא מלך מלכי המלכים, יוצר הכל, והוא ציווה עלי לנוח בשבת. צר לי מאד להפסיד לקוח חשוב ונעלה כהוד מעלתו, אך אין בידי ברירה אחרת".
אחרי צאתו של הפקיד נשתררה בבית אװירה של מבוכה.
הבנים המבוגרים, שהיו פעילים בעסק, הביעו את דעתם, כי מן הראוי היה לשלוח את השטיחים, מבלי לציין שום מחיר. הנסיך הוא אחד הלקוחות החשובים ביותר של העסק, וחבל להפסיד קונה כמוהו.
אך הסבתא הישישה השתיקה אותם ואמרה: "הסו, ילדים! למה לכם לצער את אביכם! אדרבה, עלינו לשמוח על כך, שהשם יתברך זימן לנו שעת כושר להקריב קרבן עבור תורתנו הקדושה. הוא כל יכול ובידו למלא את מחסורנו ולהעניק לנו יותר משאנו רוצים ומבקשים ממנו".
במוצאי שבת קיבל האיש הזמנה רשמית, להתייצב לפני הנסיך ביום שני בבוקר, בשעה עשר בדיוק.
הזמנה זו עוררה בלב בני הבית סקרנות מהולה בדאגה. אמנם לא היה כל מקום לפחד, שכן היהודים נהנו מזכויות אזרחיות ואפילו הנסיך לא היה יכול להעניש אזרח על אשר סרב למלא את מבוקשו.
אך בכל-זאת העיק הדבר על האיש ובני ביתו וחיכו בחרדת ציפיה לדעת מה פשר הזמנה זו.
ביום שני בבוקר, בשעה עשר בדיוק, נכנס היהודי לשכתו של הנסיך, כשהוא משתדל להסתיר את מבוכתו וחרדת-לבו. אך כאן ציפתה לו הפתעה נעימה. הנסיך קיבלו בסבר פנים יפות ואמר לו:
"אדוני היקר, עלי לבקש סליחתך על אי הנעימות שגרמתי לך בליל שבת. באותו לילה ביקר אצלי ברון ידוע ושוחחנו על נושאים שונים, עד שהשיחה נתגלגלה על אודות היהודים. הברון טען, שהיהודים הם החומרניים ביותר מכל בני האדם, וכי הם מוכנים לעשות הכל עבור בצע כסף. אני חלקתי על דעה זו. החלטנו, איפוא, להעמיד אותר במבחן. אני שמח מאד שעמדה יפה במבחן והוכחת את צדקתי וחיזקת את דעתי הטובה על היהודים. אנו, בית המלכות בהולנד, יודעים מזמן שהיהודים נמנים על אזרחיה הטובים והנאמנים של המדינה. אין צורך לומר, שאמשיך לקנות בחנותך את כל צרכי, וגם אשתדל להשפיע על הוד מלכותו שימנה על לקוחותיו".
כעבור שבועות אחדים קיבל האיש תעודה רשמית, שהיקנתה לו מעמד של סוחר הנמנה בין ספקי חצר המלכות. מאז עמד בקשר הדוק עם ארמון המלוכה ומצא חן בעיני המלך ופמלייתו.
לימים, כאשר דודתו של יורש העצר, חזרה מביקור בארץ ישראל, הביאה לספק-החצר היהודי מזכרת מיוחדת - זוג תפילין מירושלים.
קשרים
- פרשת יתרו: שמירת שבת, "שונאי בצע".
הערות
- הסיפור הובא בשיעור "שבת - חופשה מושלמת" (אשכנזי), עיי"ש.
- בעניין הגירסאות, מסתבר קצת שהגירסא השניה היא הנכונה. הרב מאיר להמן חי זמן רב לפני הרב מיימון. בסיפורו של הרב להמן הוא טוען שפגש את גיבור הסיפור באופן אישי, ''הכרתי שם זקן אחד - הוא גיבורו של סיפור קטן ואמיתי זה'', וכן מזהה את השם הגוי במדוייק. הרב מיימון שמע את הסיפור מפי מקור שהיה רק כלי שני, ואולי המקור ההוא עירבב בין הדמויות.