הבעש"ט נקלע פעם עם תלמידיו לעיירה קטנה בשבת, ואמר להם כי הוא עצמו אינו יודע מדוע נמשך העירה, אך הוא חש משיכה לתמימותם של התושבים הפשוטים כאן. במוצאי שבת, הוא נכנס עם תלמידיו לבית הכנסת להתפלל, אך המקום היה ריק. לאט לאט החלו האנשים להתאסף והם הסבירו כי יש להם מנהג לשבת יחד בסעודה לקראת צאת השבת.
הבעש"ט קרא את זה שאצלו התקיימה הסעודה וביקש להבין את טעמה. אותו יהודי השיב בתמימות כי פעם עבר בעיירה 'מגיד', ונשא שיחה על כך, שבשבת מאירה אצל כל יהודי נשמה יתירה והיא עוזבת אותו במוצאי שבת. "נזכרתי אז", אמר היהודי התמים, "כי לפני שאבא שלי מת, אמרו לי לאסוף מנין יהודים בעת יציאת הנשמה כדי שהנשמה תצא בין יהודים. ולכן חשבתי כי מן הראוי שגם בעת יציאת הנשמה היתירה במוצאי שבת, נשהה כולנו יחד ונלווה אותה בסיפור, אמרה וניגון"...