בקצרה
ההבעש"ט נהג להאריך בתפילת שמו"ע והתלמידים היו ממתינים לו עד שיסיים. פעם הוא האריך מאוד בתפילתו והתלמידים נעשו רעבים. הם חשבו שבין כך יש עוד זמן עד שהצדיק יסיים, ולכן הם רצו במהירות לאכול וחזרו בזריזות חזרה. אך כשחזרו, מצאו את ההבעש"ט עומד וממתין להם. הוא המשיל להם משל: אנשים הלכו ברחוב וראו ציפור נדירה עומדת על צמרת העץ. הם חשבו איך להגיע אליה, ואז מצאו רעיון: הם יטפסו אחד על כתפי השני, עד שהעליון יגיע עד הציפור.. כעת, אמר להם ההבעש"ט, תארו לעצמכם שאחד האנשים למטה, המרכיב את הסולם האנושי, היה מחליט באמצע לפרוש וללכת לביתו? הרי כולם היו נופלים, כיון שהם עומדים עליו. "וגם אני", סיים הרבי, "אינני עולה למעלה בכוחות עצמי, אלא מטפס עליכם ומגיע בכוחכם עד העולמות העליונים. אך כשעזבתם את בית הכנסת, איבדתי את הסולם המרים אותי וסיימתי את התפלה".
הסולם שהתמוטט
תפילת שמונה עשרה של הבעל שם טוב נמשכה שעות ארוכות.
ה"חבריא קדישא", תלמידיו של הצדיק, היו ממתינים בסבלנות שרבם יפסע לאחור. אך מתפללים אחרים התקשו לחכות זמן רב כל כך, ונהגו לעזוב את בית הכנסת, לטעום דבר מה בביתם, ולשוב להמשך התפילה. בשובם, עדיין עמד הצדיק ללא ניע, כשרגליו צמודות זו לזו.
פעם אחת, עת עמד הצדיק בתפילת שמונה עשרה, חשו חברי ה"חבריא קדישא" כי חולשתם גוברת מרגע לרגע, עקב הרעב. לאחר התלבטות, החליטו לעזוב את רבם לדקות אחדות ולגשת לאכול פת שחרית. אם ישובו במהירות, הצדיק יהיה עדיין שקוע בתפילתו, ולא יבחין כלל בהיעדרותם הקצרה.
החישו התלמידים את צעדיהם, סעדו את ליבם, ורצו אל בית הכנסת. להשתוממותם הרבה, הבעל שם טוב כבר סיים את תפילתו, והמתין למניין.
מספר תלמידים אמיצים העיזו לשאול את רבם מדוע לא האריך היום בתפילתו.
השיב להם הצדיק במשל. "על צמרתו של אילן גבוה ישבה ציפור מרהיבה ביופייה. איש בעל ראייה חדה במיוחד הבחין בה, וחפץ מאד לקחת אותה. אולם, לא היה לו סולם, ולא הייתה לו כל אפשרות להגיע אל ראש האילן. מה עשה? ביקש מהאנשים העומדים מסביב לעמוד איש על כתפי רעהו וליצור סולם אנושי. אף אחד מהאנשים לא הצליח לראות את הציפור ולא היה מודע ליופייה, אך הם הסכימו לעזור לבעל הראייה החדה. בזכות האנשים האלו הצליח האיש להגיע למעלה ולקחת את הציפור.
"דמיינו לעצמכם מה היה קורה אילו האיש הניצב בתחתית הסולם היה מחליט לפתע ללכת. כולם היו נופלים לארץ, ובעל הראייה החדה לא רק שלא היה משיג את הציפור, אלא אף שובר את מפרקתו מעוצמת החבטה.
"אף אני כך.
"כשאני עומד בתפילת שמונה עשרה, נגלות לפני כל התעלומות, ואני משתוקק לעלות להיכלו של משיח, המכונה בזוהר הקדוש "היכל קן ציפור". ההיכל שוכן בגובה רב ביותר, ואין לי כל אפשרות להגיע לשם ללא עזרתכם. בעודכם עומדים ומתפללים בבית המדרש ולא יודעים דבר על המתרחש בעולמות העליונים, מציב אני אתכם איש על גבי רעהו, ומגיע בסיועכם אל היכלו של משיח. היום, כשהלכתם כולכם, נפלתי מיד. מכיוון שלא נותר טעם להאריך בתפילת העמידה, גמרתי את תפילתי".
•
אמר על כך אחד מגדולי החסידים: "גם משה רבינו כך. בפסק נאמר: "ויאמר אליהם משה: עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". משה מבקש מבני ישראל להישאר לידו, כי רק בכוחם ובזכותם יוכל לשמוע את אשר יצווה ה'".
סיפורי חסידים, עמ' 337