יומא פג, א
רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, רבי מאיר הוה דייק בשמא רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא, יהבו להו. אמרו לו: מה שמך? - אמר להו: כידור. - אמר: שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר כי דור תהפכת המה. רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה. אזל אותביה בי קיבריה דאבוה אתחזי ליה בחלמיה: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא. למחר אמר להו: הכי אתחזי לי בחלמאי! אמרי ליה: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא. אזל רבי מאיר, ונטריה כולי יומא ואייתיה. למחר אמרו לו: הב לן כיסן! אמר להו: לא היו דברים מעולם. אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר? אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי? משכוהו ועיילוהו לחנותא, חזו טלפחי אשפמיה, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו, ושקלוהו לכיסייהו ואייתו. אזל איהו וקטליה לאיתתיה. היינו דתניא: מים ראשונים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים הרגו את הנפש.
רש"י: דייק בשמא - בשמו של בעל הבית אם נאה אם כעור. אשלימו ליה כיסייהו - ערב שבת היה והפקידו אצלו כיסם. דבי שמשי - של ערבי שבתות. לית בהו ממשא - מתוך שאדם במנוחה מהרהר ורואה חלומות, ומתכוון היה לדחותו שלא ילך ויטלנו. חזו טלפחי אשפמיה - ראו עדשים על שפמו. יהבו סימנא לדביתהו - בעליך אמר שתתני לנו כיסינו, וזה לך סימן שאכלתם היום עדשים. מים ראשונים האכילו בשר חזיר - פונדק ישראל היה מוכר לישראל דברים המותרים ומאכילם ומוכר לנכרים בשר חזיר מבושל, בא ישראל לפונדק וראהו שלא נטל ידיו כשהסב לאכול, ונתן לפניו בשר חזיר. מים אחרונים הרגו את הנפש - זו היא אשתו של זה שאילו נטל מים אחרונים דרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות, ולא היו עדשים נראין.
תרגום (מעובד)
רבי מאיר, רבי יהודה, ורבי יוסי, הילכו בדרך והגיעו לאכסניא שהיתה בבעלות של אדם בשם 'כידור'. רבי מאיר להבדיל מחבריו, היה מדקדק בשמותיהם של אנשים, ושמו של האכסנאי לא מצא חן בעיניו. הוא נזכר בפסוק מפרשת האזינו "כי דור תהפוכות המה" [דברים לב, כ] המספר על עזיבת ישראל את הקב"ה, והבין כי יש לחשוש למהימנותו של האיש. חבריו לעומת זאת לא חששו כמוהו. היה זה ביום שישי, וחבריו החכמים של רבי מאיר הפקידו בידי האכסנאי כנהוג את כספם עד למוצ"ש. רבי מאיר לעומתם, בחר להחביא את כספו למראשותיו של קבר שנכרה בסמוך בו היה טמון אביו של האכסנאי.
עם בוקרו של יום השבת קם כידור האכסנאי ובקול מרתת סיפר לאורחיו כי אביו נגלה אליו בחלום ודיווח לו על הכסף הטמון למראשותיו, כשהוא קורא לו לבא וליטלו. רבי מאיר וחבריו ביטלו את דבריו והסבירו לו כי חלומות ליל שבת אין בהם מאום ואין לחוש להם. לאחר שנראה היה כי כידור השתכנע מיהר רבי מאיר למקום הקבר ועמד שם עד לצאת השבת מחשש שכידור יבחר בסופו של דבר לבדוק מקרוב את פשר חלומו המוזר.
עם צאת השבת נטל רבי מאיר את כספו, ובבוקר ניגשו שני החכמים לכידור וביקשו ממנו שישיב להם את פקדונם. כידור הביט בהם בתמיהה ושאל אותם בהשתאות אמיתית על מה הם מדברים. לא הועילו לחכמים כל נסיונותיהם – כידור לא הסכים להודות בשום צורה שהוא נטל מהם אי פעם פרוטה אחת. לאחר שהבינו החכמים כי בדרך החוקית נכון להם כישלון, הציעו לו לבא עמם לשתות שיכר. כידור נענה ברצון, ולאחר שהשתכר בדקו אותו החכמים וזיהו על שפתיו שאריות מארוחת הבוקר שכללה עדשים. הם הותירו אותו מתגולל בבית המרזח וחזרו לביתו כשהם מוסרים לאשתו בשמו כי כידור ביקש שתעביר להם את ארנקיהם. לאות כי דבריהם אמת מסרו לה סימן, כי הוא אכל בבוקר עדשים. האשה שזכרה כי סעודת הבוקר אכן כללה עדשים לא חשדה במאום והגישה לחכמים את כספם.
כשהתעורר כידור משכרונו והגיע לביתו הבין כיצד הערימו עליו החכמים. בכעסו הרב נטל סכין ורצח את אשתו. בהמשך מספרת הגמרא, כי אילו היה מקפיד כידור על הלכת "מים אחרונים", ונוטל את ידיו ומנגב את פיו, לא היו מצליחים חכמים לזהות את שאריות העדשים על שפתיו והאשה המסכנה לא היתה נרצחת בדם קר.