מי הדליף את המידע על דן חלוץ?

זה היה ביום שאחרי סיום מלחמת לבנון השניה. האווירה בארץ היתה כאובה וקודרת, וכאילו כדי להוסיף שמן למדורה, יצא עיתון "מעריב" באותו יום עם חשיפה מדהימה:

בצהרי ה-12 ביולי, היום שבו נחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב הי"ד ובו פרצה מלחמת לבנון השניה, הרים הרמטכ"ל דאז, טלפון לסניף בנק לאומי בדיזנגוף סנטר וביקש למכור את תיק המניות שלו, מתוך הנחה שהבורסה תצלול במקרה של מלחמה.

החשיפה הציתה אש תקשורתית אשר ירתה ביקורת קטלנית ברמטכ"ל, שממנה לא התאושש עד היום הזה. הרמטכ"ל מצידו, תבע את הבנק על סך 700,000 שקל, מתוך הנחה שאחד העובדים בסניף, הדליף את הסיפור. למעשה, המדליף לא נמצא מעולם. כל העובדים בסניף עברו בדיקת פוליגרף, אך כולם יצאו דוברי אמת.

ואכן, הסיפור האמיתי היה עוד יותר מדהים: הכל היה צירוף מקרים של סיפור רכילותי תמים. מתברר כי שתי פקידות בבנק, דנו בינם לבין עצמם על המוסריות של הרמטכל, ובדיוק ישב לקוח מעבר לדלפק ששמע את הדברים והעביר אותם לעיתון...

מקור

וואלה

שתי ההחלטות הרעות של דן חלוץ

את סיפור פרשת המניות פירסם הכתב הכלכלי הוותיק והמוערך של "מעריב" יהודה שרוני בבוקר 15 באוגוסט 2006, בדיוק יממה לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה. על פי החשיפה, בצהרי יום פרוץ המלחמה, פחות משלוש שעות אחרי שהחיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל נחטפו ובזמן שבצה"ל ובצמרת המדינית עדיין גיבשו את מהלכי התגובה הצבאית, מצא הרמטכ"ל דן חלוץ זמן להתקשר לפקיד הבנק שלו ולהורות לו למכור את תיק המניות שברשותו, מתוך הנחה שהבורסה תצלול במקרה של מלחמה.

החשיפה של שרוני, שחוללה סערה תקשורתית גדולה וביקורת ציבורית קטלנית על הרמטכ"ל, הביאה עד מהרה גם להאשמות כלפי בנק לאומי, שם ניהל חלוץ את חשבונו, מתוך הנחה שגורם בבנק הוא שהדליף לעיתונות את המידע על הפעולה שביצע חלוץ בחשבונו – הדלפה שהיא הפרה של החיסיון הבנקאי. הרמטכ"ל לשעבר תבע את הבנק על סכום של 700 אלף שקל, ובלאומי נלחצו והחלו בבדיקה פנימית קדחתנית כדי למצוא את המדליף. כל המקורות של יהודה שרוני בבנק לאומי נכנסו לכוננות ספיגה. עובדי סניף "לב תל אביב" שבדיזנגוף סנטר, שבו נוהל חשבונו של חלוץ, אף נשלחו לבדיקות פוליגרף, אך יצאו כולם דוברי אמת. בסופו של דבר התייאש הבנק ממציאת המדליף ופיצה את חלוץ בסך של 150 אלף שקל, אותם תרם הרמטכ"ל, שבינתיים התפטר מתפקידו, לרווחת הקהילה.

אלא שזה המקום לגלות שאין זה מקרה שעד היום לא נתגלה המקור שהדליף את הפרשה, מהטעם הפשוט שלא היה מקור כזה. למען האמת, היה זה צירוף מקרים מוחלט: ימים אחדים לאחר פרוץ המלחמה ניהלו להן שתי פקידות בסניף הבנק שיחה תמימה, ופקידה א' שאלה את פקידה ב' מה דעתה על כך שעמיתן גדעון (יועץ השקעות בסניף) קיבל ביום פרוץ המלחמה שיחת טלפון מהרמטכ"ל ובה התבקש למכור את כל תיק המניות שלו בסך 160 אלף שקל. ולא ידעו השתיים שמעבר לדלפק יושב מישהו ואוזניו כרויות. מקרה קלאסי של האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון (או הלא נכון, מנקודת המבט של חלוץ). לא פלא, אם כן, שכל פקידי הבנק יצאו דוברי אמת כאשר נשאלו בפוליגרף אם הדליפו את הסיפור. הם אכן לא הדליפו.