משפט בייליס - עלילת דם האחרונה

בחודש ניסן תרע"א, אפריל 1911, נמצאה גופה של נער נוצרי בעיירה קטנה סמוך לקייב. השלטונות ידעו את זהות הרוצחת, אך בחרו להאשים יהודי, כדי לעורר עלילת דם כנגד יהדות רוסיה. עדי שקר העידו שראו את מענדל בייליס, הורג את הנער כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח.

העלילה התפשטה במהירות ועוררה רגשות זעם אדירים. הכל היה מוכן כדי לחוקק בעקבות המשפט חוק חדש על הגבלת "תחום המושב" של יהודים בתוך אזורים סגורים. גדולי ישראל, ובראשם הרבי הרש"ב, הבינו את גודל הסכנה והתגייסו בכל הכוח להגן על בייליס. הרש"ב אף מינה צוות מיוחד של בנו, האדמו"ר הריי"צ, ומי שיהפוך לימים להיות מחותנם, רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי, כדי לאסוף חומרים על המופרכות של העלילה.

בראש צוות ההגנה, הועמד פרקליט יהודי מפורסם בשם אוסקר גרוזנברג. באחד מרגעי השיא של נאום ההגנה, עמד גרוזנברג על הדוכן וזעק: "יהודי ודם"?! האם אפשר לקשור בין יהודי לדם?! הרי יהודי אסור אפילו באכילת דם בעלי חיים. הוא משרה את הבשר במשך שעה ארוכה במלח כדי להוציא ממנו טיפת דם, ומוודא שאין דם מעורב בביצים - וכיצד ניתן לטעון שהוא אוכל דם אדם?!

הטענה עשתה רושם משמעותי על חבר המושבעים והייתה אחד הגורמים לזיכויו המוחלט של בייליס.

הסיפור המלא

אתר צא"ח דבר היה ימים אחדים לפני חג הפסח בשנת תרע"א. גופתו של ילד רוסי כבן שתים-עשרה נמצאה מוטלת במערה זנוחה מחוץ ליישוב. חוקרי המשטרה קבעו, כי הגופה היא של הנער אנדריי יושצ'ינסקי, שנעדר לפני כמה ימים מבית הוריו שבפאתי קייב. חקירת השוטרים הובילה אל קבוצת פשע מקומית, וממצאיה אף לימדו שדמות מסוימת אחראית לרצח.

אלא שמה שנראה כסיפור פלילי, הפך עד מהרה לפרשה מסובכת ואומללה, שנעשתה במשך הזמן עניין בין-לאומי. תושבי אוקראינה, ועיתוני אוקראינה בראשם, שאהבת-ישראל לא הייתה מתכונותיהם הבולטות, החליטו לנצל את רצח הנער למטרות אנטישמיות. כך החלה להירקם עלילת-הדם הקרובה ביותר לזמננו.

העלילה התחילה משמועות כי יהודי ביצע את הרצח, וכי הדבר נעשה לצורכי דת. לקראת מועד קבורת הנער הפיץ ארגון אנטישמי ושמו 'המאה השחורה' דפי תעמולה ובהם טען כי היהודים עומדים מאחורי רצח הנער, והארגון אף קרא לנקמה ביהודים. מסע ההפגנה היה עד מהרה להפגנה אנטישמית, רווית אש-שנאה ותאוות- נקם.

בימים הבאים הוסיפו העיתונים לבחוש בקדרה. הם התחרו ביניהם בתיאור פרטי הרצח, כשהם משתמשים ביודעין שימוש מרושע בעדויות שקריות ובדמיונם הפרוע. הכמרים בכנסיות הצטרפו אף הם למקהלת המסיתים, וההמון המוסת סובב בחוצות הערים צמא לנקמה, ממתין לגפרור שיצית את הבערה.

בינתיים הוגשה למועצת הנבחרים, ה'דומה', שפעלה לצד השלטון הצארי, עצומה הקוראת לחקירה מחודשת של הרצח, ש"כל הסימנים מראים כי בוצע על-ידי היהודים למטרות דת". צוות החקירה, שהבין למה מצפים ממנו, החל לפעול בכיוון הרצוי. בוקר אחד ידעו העיתונים לספר, כי הרוצח היהודי נתפס ושמו מענדל בייליס.

בייליס, צעיר כבן עשרים ושש, היה פועל פשוט ותמים בבית-חרושת ללבנים, ששכן לא-הרחק ממקום מגורי הנער הנרצח. החוקרים אף הצליחו 'לאתר' עד לרצח, מדליק הפנסים ברחוב, שטען כי ראה את מענדל רודף אחרי הנער. בתוך זמן קצר מצא עצמו מענדל האומלל מאחורי סורג ובריח.

כעת התפנו הכול לעסוק במניעי הרצח. כמרים מלומדים ידעו לספר, כי היהודים משתמשים שימוש עתיק-יומין בדמם של נערים נוצרים, לצורך אפיית מצות לחג הפסח. אט-אט נעשה האיום על יהודי אוקראינה ורוסיה ממשי יותר ויותר.

משפחתו של בייליס ביקשה לשכור לו עורך-דין, אך לא נמצא מי שיסכים לקבל עליו את המשימה. לכול היה ברור שזהו תיק סבוך ביותר, ושנוסף על הצורך להפריך את עצם העלילה, יהיה צורך לעמוד מול גלי הסתה של הציבור והתקשורת.

ראשי יהודי רוסיה, ובראשם רבי שלום-דובער שניאורסון, האדמו"ר מליובאוויטש נ"ע, נכנסו לעובי הקורה. בהשפעתו של הרבי ניאות עורך-הדין היהודי אשר גרוזנברג, גאון בתחומו ובעל שם עולמי, לקבל את התפקיד. במקביל בחר הרבי כמה רבנים שתפקידם היה להוכיח את הסילופים שנעשו על-ידי הכמרים במקורות היהדות בכל הנוגע לאיסור אכילת דם.

לאחר יותר משנתיים נפתח המשפט בעיר קייב. המתח שהצטבר בקרב היהודים, הגיע לשיאו. בתי-הכנסת ברחבי אוקראינה ורוסיה מלאו ביהודים שנאספו להפיל תחינה ולבקש על נפשם מאת השוכן במרומים.

הסניגוריה, בראשות עורך-הדין גרוזנברג, הצליחה אט-אט למוטט את חומת התביעה השקרית. עד מהרה נתגלו סדקים עבים בעדויות העדים. אבל למרות הכול, האווירה ברחוב נותרה עויינת וארסית. איש לא היה מוכן לצנן את תאוות הנקם, שלובתה שנתיים רצופות.

כחודשיים התנהל המשפט, ולבסוף הגיע יום ההכרעה. המושבעים, שלא היו אלא אנשים פשוטים ובורים בכל הקשור בדת, היו אמורים לחרוץ את דינו של בייליס. אולם בית-המשפט היה מלא יהודים וגויים כאחד, והאווירה הייתה טעונה מאין כמוה.

נאומו של התובע היה מלא ארס ושנאה. הוא השתדל לדבר בסגנון מכליל, שיטיל את האשמה על כל היהודים. לאחר מכן בא תורו של גרוזנברג. במילים חדות כתער, בשפה קולחת ומתוך אמת פנימית, סיכם את טיעוני ההגנה. את דבריו סיים במילים: "הביטו בחלון האמת שחברי הסנגוריה פתחו לפניכם בחומת השקר אשר בנו שונאי עם-ישראל, כדי להאשים איש חף מכל עוון ופשע. מקצה הארץ ועד קצה יישמע קול שבועתי: נקיים אנחנו, כל בית-ישראל, ונקי מענדל בייליס מהעלילה הנוראה עלילת-הדם. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

חבר המושבעים פרש להתייעצות אחרונה. כעבור שעה קלה הושלך הס באולם. נשיא בית-המשפט עמד לקרוא את פסק-הדין. המתח בחלל בית-המשפט הגיע לשיאו. והנה נשמע קולו של הנשיא: "בית-המשפט מצא את היהודי מענדל בייליס זכאי. מענדל בייליס חופשי".

פרץ עז של מחיאות-כפיים נרגשות נשמע מכל עבר. אנשים קראו: "יחי בית המשפט, יחי!". חיש-מהר פשטה השמועה ברחבי אוקראינה ורוסיה, וליהודים הייתה הרווחה והישועה.