יום שישי, ה' באייר תש"ח (15 ביוני 1948), היה יום חגיגי בתולדות היישוב בארץ ישראל. בלילה עזבו הבריטים את הארץ, ובבוקר התכנסה מועצת העם בתל אביב והכריזה על 'הקמת מדינת ישראל'. אבל היה צד נוסף לעזיבת הבריטים: בתוך כמה שעות, פרצו קרבות נוראים על כל התחנות והבסיסים שפינו הבריטים. במשך הלילה, השתלטו הערבים על תחנת המשטרה הגדולה ב"לטרון" וחסמו את הדרך לירושלים. ירושלים הפכה להיות עיר נצורה מכל הכיוונים, ולא ניתן היה להכניס אליה בקבוק מים, שק קמח או ציוד תינוקות. הדאגה לתושבי העיר היתה גדולה, והאו"ם הציע להוציא את כל התושבים היהודים מירושלים. דוד בן גוריון התלבט, ופנה לרב הראשי לישראל דאז, הרב הרצוג, שהיה בתוך העיר וביקש את דעתו. הרב לא רצה להחליט לבד וזימן את כל רבני העיר. הרבנים הבינו היטב את משמעות השאלה: האם עם ישראל יעזוב את העיר לראשונה, מאז חורבן בית המקדש, לפני 1900 שנה? לפתע קם הרב בענגיס, אב"ד העדה החרדית ואמר כך: הנביאים דיברו על שני חורבנות של ירושלים (אחרי שני בתי המקדש), אך לא הזכירו חורבן שלישי. מכאן שעם ישראל לא יעזוב יותר את ירושלים!. דעתו התקבלה במקום. [בסופו של דבר, פרצו לוחמי הפלמ"ח את "דרך בורמה" ויצרו כביש גישה עוקף לירושלים].