איפה הקלפים?

בכפר חב"ד היה יהודי חכם בשם רבי מענדל פוטרפס. הוא חי ברוסיה הסובייטית, בתקופה הקשה שהיה אסור לקיים שם חיי דת, והוא באהבת ישראל גדולה המשיך לקיים חיי יהדות ואף ללמד אחרים, ובסופו של דבר נתפס ונשלח לשמונה שנות גלות במחנה עבודה בסיביר.

אחרי שנים ארוכות, הוא חזר משם עם המון סיפורי חכמת חיים. אחד מהם היה כזה: בכל ערב, אחרי סיום העבודה, האסירים היו מתכנסים בחדרים לשנת לילה ואז מוציאים קלפים ומשחקים. כמובן, לפי החוקים בכלא, היה אסור לשחק קלפים והסוהרים היו מנהלים אחריהם מרדפים של חתול ועכבר. ערב אחד, נכנס סוהר עקשן לחדר והחליט שהוא מוצא את הקלפים. הוא חיטט בכיסי הפיג'מות של האסירים – אך לא מצא. הוא יצא מהחדר והמתין על יד הדלת, וכששמע שוב את הנקישות של הקלפים על השולחן, הוא פרץ פנימה וציווה אותם להתפשט ולעמוד על יד הקיר בשורה. הוא חיפש בכל פינה – אך לא מצא. כך ניסה שוב ושוב – ולא הצליח למצוא את הקלפים, עד שהתייאש.

כאשר נהיה שקט, החסיד ההוא, רבי מענדל, ניגש אל הבריון הראשי שם, זה שהיה מלך האסירים הלא-מוכתר וביקש לדעת את הסוד: איפה הם מחביאים את הקלפים? ההוא כיבד אותו וגילה לו: אחד האסירים הוא הכייס הטוב בעיירה (ולכן הגיע למחנה העבודה...). בכל פעם שהסוהר נכנס, הוא לוקח את הקלפים ומכניס אותם לכיס שלו – של הסוהר! ההוא מחפש בכל מקום חוץ מהכיס שלו עצמו....

גירסאות נוספות

מאת הרב אליעזר שמטוב

באדיבות אתר בית חב"ד

הרב מענדל פוטרפס, דודה של אמי, היה חסיד שפעל למען היהדות ברוסיה הסובייטית וב'אשמה' זו נעצר ונשלח למחנה עבודה בסיביר הרחוקה. בסופו של דבר הוא הצליח לעזוב את רוסיה ולהיפגש שוב עם אשתו וילדיו שהיגרו קודם לכן בלונדון.

מאוחר יותר, הרבי מליובאוויטש מינה אותו לכהן כ'משפיע' (מורה-דרך חסידי) בישיבה המרכזית שבכפר חב"ד.

לעתים תכופות היה ר' מענדל יושב עם תלמידיו ומספר להם על החוויות שחווה בכלא, ועל הלקחים שהפיק מהן. הנה אחד מסיפורים אלו:

אחת הפעילויות האסורות במחנה העבודה הייתה משחק בקלפים. הדבר היה נחשב לפשע חמור, ולמי שהיה נתפס במשחק היה צפוי עונש רע ומר.

איכשהו הצליחו האסירים להבריח פנימה חפיסת קלפים וכך בילו את זמנם הפנוי במשחק.

אך אחד האסירים החליט לשים סוף לחגיגות (אולי הוא תמיד היה מפסיד במשחקים...) ודיווח לשומרים על החטא החמור המתבצע במחנה. הם באו לערוך בדיקת פתע אך לא גילו דבר.

בשבועות לאחר-מכן בדיקות הפתע התבצעו שוב ושוב. הם בדקו כל חפץ וכל כיס – אך הקלפים אינם! הם הגיעו למסקנה שככל הנראה אותו מלשין שיקר עליהם והענישו אותו בהתאם.

ובכל פעם, מיד כשהשומרים היו יוצאים מן הצריף, הקלפים היו איכשהו צצים והמשחק נמשך כהרגלו!

ר' מענדל היה מביט בהם בהשתאות. "השומרים בדקו בכל מקום אפשרי, איפה החבאתם את הקלפים?" הוא שאל אותם.

"אנחנו כייסים מקצועיים" הסביר לו אחד מהם. "ברגע שהשומרים נכנסים, אנו תוחבים את הקלפים לתוך כיסיהם שלהם. ממש רגע לפני שהם עוזבים, אנו מוציאים אותם משם... ברור שהם לעולם לא יבדקו בתוך הכיסים שלהם..."

הלקח מסיפור זה ברור למדי. כאשר אדם בודק את מעשיו ואת התנהגותו, הוא נוטה להאשים את כולם – את ההורים, את בן/בת הזוג שלו, את המורים שלו – את כולם חוץ מעצמו. אך אם הוא באמת רוצה למצוא את ה'קלפים', עליו לבדוק בכיסו שלו.

עודד מזרחי

באחד הימים ישבו האסירים בחדר של ר' מנדל ופתחו במשחק קלפים סוער. העובדה כי הדבר אינו חוקי לא הפריעה להם במיוחד, הרי הם הגיעו לכאן בשל סיבות דומות...

כאשר שמע הסוהר שעבר בסמוך את צהלותיהם של האסירים, שהעידו על היותם שקועים במשחק האסור, פתח את התא במפתחו, נכנס מלא חימה לחדר ותבע לקבל לידיו את הקלפים.

תוך חלקיק שנייה נעלמו הקלפים כלא היו.

"על אילו קלפים אתה מדבר?!" היתממו האסירים, "אתה חושד בנו שאנחנו משחקים?! הרי אסור כאן לשחק בקלפים..."

הסוהר חשב שכפי הנראה עייפותו הרבה גרמה לו לחשוד בהם, ונעלם כלעומת שבא. לנגד עיניו הנדהמות של ר' מנדל, כמה דקות לאחר צאתו המשיכו האסירים במשחק. כל אסיר קיבל שוב את קלפיו, והמשחק נמשך כאילו לא אירע דבר.

הסוהר שהמשיך להסתובב במסדרון שמע לאחר זמן מה קולות ערניים, פתח את התא והתפרץ שוב בכעס רב, והפעם ציווה על כל האסירים לעמוד בצמוד לכותל התא. הוא החל למשש בבגדי כל האסירים בניסיון נואש למצוא את הקלפים, אולם העלה חרס בידו, למרות שריהוט התא כלל רק כלי לעשיית צרכים שעמד בפינה. מקום אחר להחביא בו את הקלפים לא היה.

בזעם רב טרק הסוהר את דלת הברזל בצאתו, אולם גם הפעם חזרו הקלפים זמן קצר לאחר צאתו לזירת המשחקים, והמשחק נמשך כרגיל.

כעבור שעה קלה אותו סוהר הרגיש שוב כי בתא עדיין נערך משחק קלפים ערני. הוא פתח את התא במפתחו ונכנס בסערה בפעם השלישית, וגם בפעם הזאת לא ראה שום עדות למשחק. הוא ציווה על כולם להתפשט מבגדיהם, ולהעבירם אליו לחיפוש מדוקדק. הבגדים נערמו והוא ניער את כולם כאחוז טירוף, פשפש בכל כיסיהם וקפליהם, אולם אפילו קלף אחד לא נמצא, והדבר הפליא אותו מאוד.

לאחר שיצא הסוהר מהתא אבל וחפוי ראש, ניגש ר' מנדל אל מנהיג האסירים, וביקש ממנו שיסביר לו מה התרחש כאן לנגד עיניו.

"הרי עליי לא תוכלו לשקר. במו עיניי ראיתי שכן שיחקתם בקלפים. מה קרה שלפתע עם כניסתו של הסוהר אין קלפים?! האם אתם קוסמים או מכשפים?! מה הסוד שלכם?"

"מה פתאום שנגלה לך?!" ענה המנהיג בחיוך, "אתה הרי תרוץ לספר לסוהר, ובכך יבוא הקץ על משחקינו!"

ר' מנדל העקשן לא ויתר ושכנע את המנהיג שהוא נמצא איתם באותה סירה, ושאין לו מפני מה לחשוש. אולם הלה לא מיהר לחשוף את קלפיו. ר' מנדל לא הרפה ולחץ עליו כמו שהוא יודע, ולבסוף המנהיג נעתר, לא לפני שהשביע את ר' מנדל שלא יגלה לסוהרים מאומה.

"אנחנו הרי יושבים כאן לא על גניבת לחם מהחנות", פתח ואמר, "ותק של שנים במקצועות הכיוס והגניבה עומד מאחורינו, עד שהגענו לתואר גנבים מדופלמים. ובכן, תשמע מה אנחנו עושים. עם שמיעת קול המפתח בחור הדלת, אוספים אנו במהירות הבזק את כל הקלפים, ובהיכנס הסוהר אנו מכניסים במהירות ובזהירות את כל הקלפים לכיסו של הסוהר... הוא אמנם בודק את כולנו מכף רגל ועד ראש, אבל את הקלפים אינו מוצא, כי הוא לא מעלה על דעתו לבדוק את עצמו!"

ר' מנדל, שהפך ברבות הימים לאחד המשפיעים החשובים של חב"ד, נהג לספר את הסיפור בהתוועדויות חסידיות והוסיף את לקחו: "אנו מיטיבים לבדוק בציציותיו של הזולת, ולהסביר מדוע התנהגותו הנוראה היא שורש כל דבר רע, בדומה לאותו סוהר חלמאי שחיפש את הקלפים בכל מקום, אבל שכח כי כדי למצוא אותם עליו לפשפש קודם כול בכיסיו..."

קשרים

• חירות - המפתח לחירות נמצא אצלינו.
• ר' מענדל למד מכך מוסר השכל. את החסרונות תחפש בכיסים שלך ולא אצל אחרים! (הרב שמעון אייזנבאך)