חתונה לא כשרה

בקצרה

לפני בערך 200 שנה, היה בפולין גאון עצום בשם רבי עקיבא איגר. הוא כתב ספרי חידושים עמוקים ונחשב לאחד מגדולי הדורות. פעם הוא עבר בעיירה לומז'ה ונכנסה אליו אישה בוכייה וביקשה את ברכתו. היא סיפרה בכאב כי יש לה כמה ילדים מוכשרים, אך ילד אחד מהם לא קולט מקצועות קודש. הוא מצטיין בלימודי חול, אבל בגמרא וחומש הוא לא תופש כלום. הרב השיב לה כי צריך לבדוק אם הילד נכשל פעם באכילת מאכלי איסור.

ההורים התפלאו מאוד, שכן הם חינכו את הילדים לא לאכול כלום מחוץ לבית, אבל אחרי חקירה ודרישה סיפר הילד כי פעם עבר על יד אולם שמחות ונמשך לשבת לאכול שם. האבא הלך לביתו של השוחט וביקש לדעת אם השחיטה לאותה סעודה הייתה כשרה? השוחט פרץ בבכי ושאל למה מזכירים לו את הערב ההוא? הוא כל כך צם והתענה כדי לכפר עליו...

התברר כי יהודי אחד גירש את אשתו, אולם רבנו הזקן פסל את הגט לחלוטין והוסיף והזהיר את הבעל שלא להתחתן שוב ואם יעשה זאת, הבשר שיישחט לחתונתו יהיה נבלה. עם זאת, אותו יהודי עז פנים התחתן שוב, והילד אכל מהבשר של אותה הסעודה...

נבל(ה) ברשות התורה

בראש חודש סיון שנת תקצ"ו עצרה מרכבתו של רבי עקיבא איגר בשכונה היהודית של לומזה. יהודי העיר קיבלו בהתרגשות את פני הגאון, והמונים המתינו ליד אכסנייתו, משתוקקים לקבל את עצתו.

בין הממתינים ניצבה אם מודאגת. תשעה בנים לה. כולם ניחנו במוח חריף, וקוצרים הצלחות בלימוד התורה. כולם, חוץ מאחד. משה נח לא מצליח להבין אפילו שורה אחת מתוך התלמוד. בן חמש עשרה, והישגיו דומים לאלו של בן שלוש. הוריו מלאי כאב וגם פליאה. במקצועות החול תפיסתו של משה נח מהירה ביותר. מדוע נגרע חלקם של לימודי הקודש?

לאחר שעות המתנה ארוכות זכתה האם להיכנס אל חדרו של הגאון, ולספר על צרתה.

רבי עקיבא האזין לתיאור רווי הכאב, ונאנח. "גדולי הפוסקים כתבו כי יש להיזהר מאד מלאכול מאכלים אסורים. אין לתת מאכל של איסור אפילו לתינוק רך, מפני שהמאכל פוגע בנפש הילד, וכשיגדל ייעשה מזגו רע וראשו אטום לדברי תורה. מי שנכשל באכילת איסור, יצטרך לעמול רבות בתורה מתוך דחק!".

האישה הודתה לגאון ומיהרה אל ביתה.

'מתי יכול היה משה נח לטעום מאכל של איסור?', הרהרה בכאב. 'מעולם לא הרשינו לו לאכול בבתי זרים...'.

"אם רבי עקיבא אומר שהאטימות נובעת מאכילה אסורה, הרי שהילד טעם דבר איסור, בלי שום ספק!", פסק האב, לאחר ששמע את סיפורה של רעייתו.

כששב הבן מהישיבה, חקרו אותו הוריו האם אכל אי פעם מחוץ לבית.

"מאכל בבית זר?", התפלא הנער, "אסרתם עליי לאכול אצל אחרים, רק מאכליה של אמא באו אל פי!", טען.

אולם האב לא השתכנע. הוא היה בטוח שדברי הגאון מוכרחים להיות מדויקים בתכלית, והמשיך לתשאל את בנו, עד שזה נזכר במאורע שאירע בימי ילדותו.

"באחד מימי החנוכה, לפני עשר שנים, שבתי עם רעי מן ה"חדר". עברנו ליד מלון, ושמענו קולות שמחה בוקעים מתוכו. מיד הבנו כי נערכת שם חתונה. למרות סקרנותנו הילדותית, תכננו להמשיך בדרכנו, כשלפתע יצא לקראתנו אחד המחותנים, והחל להפציר בנו להיכנס פנימה ולטעום דבר מה. כשנכנסנו, הושבנו ליד שולחן ערוך וכובדנו בארוחה בשרית משובחת".

האב מיהר אל המלון, וביקש מבעליו לחפש ברשימותיו תיעוד של חתונה שהתקיימה בחנוכה של שנת תקפ"ו. בעל בית המלון נבר בין פנקסיו, ולבסוף אמר: "ביום השני של חג החנוכה, כ"ו בכסלו תקפ"ו, התקיימה במלוני חתונתו של יקותיאל אלפרט. היו אלו נישואיו השניים".

רץ האב אל ביתו של יקותיאל, ושאל אותו משחיטתו של מי היה הבשר שהוגש בסעודת החתונה. יקותיאל התפלא על השאלה, אך מסר את המידע המבוקש.

כעת פנה האב אל בית השוחט.

"אולי זוכר כבודו כיצד שחט עופות לחתונתו של יקותיאל אלפרט? האם לא התעוררו אז בעיות כשרות כלשהן?".

השוחט החוויר כסיד, ונאנח מרות. "אוי ואבוי לי, אכן נכשלתי... אך התעניתי כבר עשרות תעניות כדי לכפר על החטא. מדוע כבודו מזכיר לי את עווני?".

"האם השחיטה לא הייתה כשרה?", נחרד האב.

"חס ושלום! השחיטה הייתה כשרה בתכלית הכשרות, אך הייתה בעיה אחרת", השיב השוחט, ונאנח פעם נוספת.

•

לפני כשלושים שנה גירש יקותיאל אלפרט את אשתו הראשונה, אך גדולי ישראל סברו כי הגט פסול. יקותיאל התעלם במצח נחושה מפסק הדין. חלפו שנים, והעניין נשכח. לעת זקנתו החליט לשאת אישה שנייה. הן הרב מסדר הקידושין, והן אני, השוחט, לא ידענו מאום על פרשת הגט הפסול.

שבועיים אחרי אותה חתונה אומללה פגשתי ברחוב מכר ותיק, חסיד חב"ד. כשסיפרתי לו על החתונה של אלפרט, הזדעק ידידי: "האמנם כסף יענה את הכול? כיצד עברת על דברי רבינו הקדוש, אדמו"ר הזקן?!".

התפלאתי מאד על דבריו, וביקשתי הסבר.  

סיפר לי החסיד על הגט הפסול איתו גירש אלפרט את אשתו לפני שנים רבות. "הרבי, אדמו"ר הזקן, עמד בראש הפוסלים. כיצד העזת לשחוט בחתונתו של העבריין?".

למשמע הדברים התעלפתי. כשהעירו אותי מעלפוני, הצטדקתי כי לא ידעתי דבר והייתי שוגג וטועה.

ידידי החסיד הראה לי את ה"תשובה", חוות דעתו ההלכתית הכתובה של אדמו"ר הזקן: "נבהלתי מראות ונעוויתי משמוע אשר לא יעשה בישראל הנעשה סמוך לגבולכם, לגרש בגט פסול מדאורייתא... על כן, עליכם מוטל הדבר חובה, למנוע המגרש שלא יישא אחרת, חס ושלום, עד אשר ייתן גט כשר לאשתו... ולגזור בכלל, ובפרט בגזירת חכמים, על השוחטים, שלא ישחטו על החתונה, חס ושלום, שום בהמה ועוף, ואם יעברו, חס ושלום, תהא שחיטתן נבלה...".

"אוי לי, כי שחטתי באותה חתונה, ונכשלתי בשגגה בשחיטת נבלות. אני מתחנן לבורא כי יסלח לי על חטאי!", סיים השוחט את סיפורו המצמרר.

ראה מעשה ונזכר תלמוד, עמ' 171